אחת הסכנות הגדולות האורבת לבעלי טורים בעיתונים היא עודף חשיבות עצמית. הם עלולים להתבלבל בקלות ולחשוב את עצמם למשפיענים בכירים. בפועל, רק לעיתים נדירות נקרית לידם הזדמנות השפעה בטווח קצר, אם בכלל, ודאי ביחס להשפעה שהם משתוקקים לה ביושבם לכתוב או למהומה הבריאה שהם זוממים לחולל.
הרבה פעמים פרסמתי כבר כתבי אישום פובליציסטיים נגד סרבנות העלייה של יהודי הגולה, ואף פעם לא זכיתי להתייחסות נרחבת (ובדרך כלל נזעמת), כמו לטור בשבוע שעבר. סוד ההצלחה הפעם, במירכאות או שלא במירכאות, הוא השימוש במילה "בוגדים", בלי ספק מילה קשה, אם כי היא בהחלט מילאה את משימת ההרגזה שהטלתי עליה, שלא כמנהגי בקודש. בדרך כלל אני מתרחק מפרובוקציות.
"אחים יקרים, אתם בוגדים. בוגדים בנו ובוגדים בעצמכם", כתבתי. קוראים רבים נעלבו עד עמקי נשמתם: איך אתה כותב ככה, מי שמך ומה אתה מבין בכלל בנושא? היו להם טענות גם נגד כמה מהנחות היסוד ומההצעות שלי, אבל הם נתלו ב"בוגדים" כדי לפטור כליל את יהודי אמריקה מהחשד שחייהם בגולה, כמעט שמונה עשורים אחרי תקומת ישראל, כרוכים בבגידה כלשהי. אם לא בנו, כפי שכתבתי, אז בארץ ישראל.
הכי מעניין
מצטער, באמת מצטער, אבל קשה לי מאוד עם מתן הפטור הזה, ולכן נתתי דרור לקושי. יהודי שמפציר שלוש פעמים ביום בבוראו לקבץ ארצה את נדחי עמו ישראל, ונשאר בגולה כשסוף־סוף נפתחת הזדמנות קיבוץ שכזאת, אינו אמור להיעלב כשמייחסים לו חוסר נאמנות לעצמו ולרעיון. דוד בן־גוריון, שאותו הזכרתי לפני שבוע, אמר על יהודי אמריקה שאין להם א־לוהים. זה נעים יותר? בפגישה בארצות הברית עם תלמידי ישיבה־יוניברסיטי ב־1960, הוא היה מאופק יחסית, ועדיין מכאיב מאוד לאוזניים מקומיות: "מוריי ורבותיי, שמעתי רק לפני רגעים אחדים סוף השיר הראשון ששרתם, 'להיות עם חופשי בארצנו'. אני יודע לאיזו ארץ התכוונתם, אני רוצה רק לקוות שזה לא רק מילים ריקות, אם כי למען האמת עלי להגיד: אינני בטוח בכך".
הרב סולובייצ'יק, שגם אותו הזכרתי, אפילו הכליל את השורש בג"ד בנאומו המפורסם על סכנת ההחמצה של ההקשבה הלאומית לנקישות הדוד משיר השירים. "ארץ ישראל לא בגדה בכנסת ישראל", הוא אמר לכבוד יום העצמאות השמיני של ישראל, ונתן לשומעיו להבין שההפך נכון: כנסת ישראל בגדה בארץ ישראל. ברור שהתכוון ליהודי אמריקה, ובעיקר לשומרי המצוות שביניהם. ואם לצטט במדויק: "ארץ ישראל לא בגדה בכנסת ישראל, שמרה אמונים לה וחיכתה לגאולה כל הימים. הדעת נותנת אפוא, שבשעה שניתנה האפשרות לכנסת ישראל לשוב לארץ שמנעה את אוצרותיה מזָרים ושמרה אותם בשבילנו, היו היהודים החרדים צריכים להזדרז לדבר מצווה גדולה וחשובה כזו, ולקפוץ בשמחה והתלהבות אל תוך תוכה של עבודת הקודש – בניין ויישוב הארץ. אולם לצערנו לא נהגנו ככה כש'השוממה', שציפתה לנו בכיליון עיניים עידן ועידנים, הזמינה אותנו לבוא ולגאול אותה משממונה. וכשהדוד, אשר שמר על השממה כמעט אלף ושבע מאות שנה, וגזר כי עץ לא יצמח בה, ומעיינות לא יפרו את אדמתה, דפק בפתח הרעיה, לא מיהרה הרעיה – אנו, היהודים הדתיים – לרדת ממשכבה לפתוח לדודה. אילו היו לנו בארץ ישראל יישובים צפופים לאורך כל הארץ, מאילת עד דן, היה מצבנו שונה לגמרי".
מה כבר ההבדל בין דברי שני הענקים הללו למה שכתבתי כאן בשבוע שעבר, אני, הקטן? רק הזמן שחלף בינתיים, והוא אינו פועל לטובת ההיגיון של אלה שהכעסתי וציערתי.
גלות אמריקה נדיבה ביותר בהרעפת תרומות ומחוות אחרות עלינו, אבל חסכנית כל כך בתנובת העלייה שלה. שם וכאן מעניקים צידוק ציוני פרדוקסלי לתופעה הזאת, ובעצם הופכים את הגלות מברירת מחדל היסטורית לסוג של מצווה לכתחילה. הקושי העצום הכרוך בהגירה מארץ לארץ משמש כאמתלה נצחית להמשך קיומן של הקהילות היהודיות מעבר לים, שלא לדבר על מחדלי הקליטה בארץ. הם כבר לא יעלו הנה בהמוניהם אם לא תתרגש עליהם מתקפה אנטישמית פרועה, חלילה וחס, או אם מדינת ישראל לא תשכיל לטלטל אותם נפשית בהקדם ולייסר את מצפונם. לכל היותר ימשיכו לעלות טיפין טיפין, עד שההתבוללות תכלה את רובם וההיסטוריונים יעשו שמות באידיאולוגיה הלאומית של שארית פליטתם.
לפני שבוע הצעתי לגרום להם טלטלה על ידי הגשת סוג מסוים של אולטימטום: תעלו בתוך חמש שנים או שנפסיק לשלוח שליחים. אני, כמובן, לא מתעקש על הפרטים ועל העיתוי המדויק. אפשר לחשוב על צעדים אחרים, אולי גם על התנסחויות אחרות, ובוודאי לתת את הדעת על מה עושים עם יהודים אמריקנים שלא מתפללים שלוש פעמים ביום ולא מתפללים בכלל. מה שאי אפשר לעשות זה להמשיך להחשות, להשליך את יהבנו על שליחים או על חיבוקים, ולהיעלב עמוקות מתוכחות גלויות. לא עוד.
עוד כתבות בנושא
