במאמרו האחרון במקור ראשון בחר חגי סגל להשתמש במינוח הקשה "בוגדים" כלפי חלקים נרחבים מיהדות ארה"ב. מעבר לבוטות המילולית המקוממת, נחשפת כאן תפיסת עולם מדאיגה, המצמצמת את הציונות לכדי מערכת יחסים טכנית, חוזית וקרה של "כאן ועכשיו". זוהי גישה פשטנית, המתעלמת מהמהות העמוקה והשורשית של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי כולו – תפיסה המעוגנת ביסודותיה של המשפחה היהודית הגדולה.
הטור של חגי סגל
ראשית, עלינו לתקן טעות נפוצה בשיח הישראלי: הקשר בין יהודי ישראל ליהודי התפוצות אינו קשר של הורה וילד. מדינת ישראל אינה "ההורה" המחנך, הנוזף או הפטרון של יהודי העולם, ואנחנו בישראל איננו האפוטרופוסים הבלעדיים על זהותם או על נאמנותם. אנחנו אחים. אנחנו בני אותה משפחה עתיקה, החולקים היסטוריה משותפת, טקסטים מכוננים וגורל אחד שאינו ניתן להפרדה. ישראל היא אומנם מדינת היהודים – מרכז הכובד הריבוני, הגאה והחזק של עמנו – אך היא שייכת למשפחה כולה, על כל שלוחותיה. בתוך המשפחה הזו, הקשר הוא רוחבי ושוויוני. הוא מבוסס על ערבות הדדית ולא על יחסי מרות.
המשפחה היהודית הגדולה מלמדת אותנו שהשייכות אינה פונקציה של גיאוגרפיה בלבד. היא חוצה אוקיינוסים, גבולות פוליטיים וזרמים דתיים. האחריות שלנו כלפי יהודי העולם היא חובה מוסרית קדושה, הנגזרת מעצם היותנו בשר מבשרם. זוהי מחויבות שאינה פוקעת גם אם הם בוחרים להמשיך ולקיים את חייהם בגולה, וחשוב מכך – היא אינה מותנית בכך שיקיימו את כל מה שחשוב לנו, או שיאמצו את השקפת עולמנו הפוליטית והחברתית בכל רגע נתון. מחויבות משפחתית אינה נמדדת רק בימים של הסכמה, אלא דווקא בימים של מחלוקת.
הכי מעניין
כציונים המאמינים בצדקת דרכנו, העלייה לישראל נותרת בעבורנו ערך מרכזי ועליון. אנו שואפים, מייחלים ופועלים לכך שכל יהודי ימצא את ביתו כאן איתנו, בשותפות מלאה בבניית העתיד הריבוני בארץ האבות. העלייה היא הגשמת חלום לאורך הדורות, פסגת המעשה הציוני, ואנו רואים בה ערך מכונן שאסור לזנוח. אך – וזהו ה"אך" המכריע שחגי סגל ושכמותו מחמיצים – גם אם יהודי אינו עולה לארץ, הוא נותר אח. הוא אינו מאבד את זכותו לשבת ליד שולחן השבת המשפחתי. חוסר היכולת, או אפילו חוסר הרצון לעלות בנקודת זמן זו או אחרת, אינם הופכים יהודי ל"בוגד" או לנחות. במשפחה, גם כשמישהו איננו ממלא את כל הציפיות או המחויבויות כפי שהיינו רוצים – הוא עדיין חלק בלתי נפרד מאיתנו.
בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז השבת השחורה של 7 באוקטובר, זכיתי למפגשים אישיים רבים ומטלטלים עם יהודים מהתפוצות. ראיתי בעיניהם את הכאב הצורב, את הדאגה הכנה ואת תחושת השותפות הגורלית שאינה זקוקה להסברים. פגשתי מתנדבים שהגיעו לכאן בעיצומה של המערכה כדי לקטוף פרי בשדות העוטף, אנשי מקצוע שעזבו הכול כדי לסייע בחזית האזרחית, וצעירים אמיצים שנלחמו על שמה הטוב של ישראל בקמפוסים העוינים ביותר בארה"ב. הם לא עשו זאת כ"זרים" המושיטים יד למדינה זרה, אלא כבני משפחה שחשים שכל פגיעה בבארי או במטולה היא פגיעה ישירה בביתם שלהם. הפגנות הענק בוושינגטון או בלונדון לא היו רק "סיוע חוץ" אסטרטגי, אלא זעקה קיומית של אח למען אחיו המצוי בצרה.
העם היהודי, מראשית ימיו, היה מורכב מפסיפס אנושי רחב – קבוצות שונות, קהילות מרוחקות וזרמים מגוונים. זהו סוד כוחנו וזהו סוד הישרדותנו. העם היהודי אינו אחיד, אלא פסיפס שלם שבו כל אבן, גם אם היא נמצאת בלוס־אנג'לס, בפריז או ביוהנסבורג, חיונית להשלמת התמונה. יהודים חיו בתפוצות לאורך כל ההיסטוריה, והם ימשיכו להיות חלק בלתי נפרד מעמנו גם בעתיד. המחשבה שאפשר "לוותר" על חלקים שלמים מהפסיפס הזה או להוציא אותם מהכלל כי אינם נמצאים כאן איתנו פיזית, היא פגיעה אנושה לא רק בהם אלא בחוסן הלאומי, הרוחני והתרבותי של מדינת ישראל עצמה.
ישראל חזקה ובטוחה בעצמה היא ישראל שיודעת להכיל את יהודי העולם כשותפים מלאים לדרך, גם ממרחק. הניסיון להטיח בהם כינויי גנאי בשל עמדותיהם או מקום מגוריהם הוא מעשה של הרס עצמי שמערער את יסודות הבית. אנחנו זקוקים להם, לרוחם ולתמיכתם, והם זקוקים לנו כמרכז של זהות וגאווה – לא כפטרונים נוזפים, אלא כאחים אוהבים.
לפיכך, אני קורא לשינוי יסודי ומיידי בשיח הציבורי. עלינו לעבור משפה של נידוי, הרחקה וחשבונות קטנוניים, לשפה של שותפות ואחריות עמוקה בתוך המשפחה היהודית הגדולה.
אני קורא למנהיגי הציבור, לאנשי הרוח ולאנשי התקשורת: חדלו מהשימוש במילים מפלגות ומחריבות. המילה "בוגד" אסור שתיאמר בתוך הבית היהודי. עלינו להשקיע בבניית גשרים של דיאלוג אמיתי, להעמיק את החינוך לזהות יהודית עולמית במערכת החינוך הישראלית, ולהבטיח שכל יהודי בתפוצות ירגיש שישראל היא אכן "מדינת כל יהודיה" – מקום שבו הוא רצוי, מוערך ושייך תמיד, בלי תנאים מוקדמים.
בסופו של יום, למרות כל המחלוקות והמרחקים, אנחנו משפחה אחת. ואחים, גם כשהם בוחרים בדרכים שונות וגם כשהם רחוקים מהבית, לעולם נשארים אחים. הגיעה העת לחזור אל ערך הערבות ההדדית ולהבין שרק יחד, כפסיפס שלם ומלוכד, נוכל לאתגרי העתיד.