בפרשתנו מופיע אחד הפסוקים המשפיעים ביותר בתורה, המשליך למעשה על קיומן של 610 מתוך 613 המצוות: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (יח, ה). "וחי בהם – ולא שימות בהם", דורשים חז"ל, והמשמעות היא ששיקולים של פיקוח נפש והצלת חיים דוחים את כל המצוות כולן מלבד שלוש – עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. לא רק פיקוח נפש ודאי דוחה שבת, גם ספק פיקוח נפש. במידת הצורך וכדי להציל חיים, מותר לעשות את כל המלאכות האסורות בשבת. הרמב"ם מוסיף ומורה שאותן מלאכות צריכות להתבצע דווקא על ידי "גדולי ישראל וחכמיהם", וזאת כדי להדגיש שהצלת החיים בשבת אינה נעשית באופן מסויג או בדיעבד (הלכות שבת ב, ג).

העדפה זו של הצלת החיים משקפת שיפוט ערכי־דתי. מהי התכלית המרכזית של שמירת המצוות? האם להוכיח ציות לאל, או שמא לכוון בני אדם לצד החיים, "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים"? ההנחיה להציל חיים בשבת מלמדת על עליונותו של ערך החיים.

תפיסה זו של עליונות הצלת החיים, לא התבססה עדיין באופן מלא בתקופת המכבים, לפחות בנוגע לתרחיש של מלחמה בשבת. בספר מקבים אנו קוראים על מתתיהו ובניו אשר מרדו בשליטים ההלניסטים שאסרו על היהודים לשמור את מצוות התורה. אל המכבים הצטרפו החסידים של אותם ימים, שנמלטו מירושלים כדי להצטרף אל המרד. קבוצת חסידים שמצאה עצמה מכותרת על ידי חיילים מתייוונים בשבת, סירבה להיכנע ולחלל שבת - ואולם, הם גם סירבו להילחם באותם חיילים מתייוונים, ואף לאטום את כניסת המערה שבה הסתתרו. חיילי המלך נכנסו למערה והרגו את כולם – אלף גברים, נשים וטף. אמונתם של החסידים לא התערערה לנוכח הטבח; הם מרדו כדי לשמור את התורה ולציית לדבר האל, וזאת אפילו במחיר חייהם.

העדפה דומה אנו מוצאים ב"ספר ברית דמשק", ממגילות קומראן. אחת הקביעות ההלכתיות בספר זה היא שאם אדם נופל למים עמוקים בשבת ומתחיל לטבוע, אין לחלל את השבת כדי להצילו.

כאשר המכבים שמעו על הטבח, הם הבינו שהאויבים ישובו ויתקפו בשבת וכך יהרגו את כולם. לכן הם קיבלו החלטה כי אם יוּתקפו הם יילחמו גם בשבת, וזאת משום ש"דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות", כפי שמנסח זאת הרמב"ם (הלכות שבת ב, א). בבסיס המסקנה הזאת עומדת האמונה כי התורה נותנת לנו מצוות למען שמירת החיים והעצמתם, וכי הקב"ה אינו מעוניין שהצייתנות למצוותיו תעלה לנו בחיינו. רק כאשר האויב שואף לדכא לחלוטין את היהדות, ייתכן שלא תהיה ברירה אלא להתנגד לו באמצעות מסירת הנפש, אך אפשרות זאת היא המוצא האחרון.

היו אנשים, אז וגם בימי הרמב"ם, שהתעקשו כי פעולות להצלת חיים בשבת מהוות חילול שבת והתנגדו להן. במילים אחרות, הם ראו בקיום המצוות ביטוי לנאמנות לאל, ולכן שום מצווה, גם הצלת חיים, אינה יכולה לדחות מצווה אחרת. הרמב"ם ביקר אותם בחריפות וטען כי אם שמירת המצווה קודמת להצלת חיים, אזי משפטי התורה יהיו "נקמה בעולם" – כאילו הקב"ה פועל מתוך נקמנות ומעניש את העולם באמצעות מצוות שמנוגדות לערך החיים. המצוות, הבהיר הרמב"ם, נועדו להיות "רחמים וחסד ושלום בעולם".

פיקדון יקר

לאור הדגש המרכזי שמעניקה התורה לערך החיים, יש מקום להתבונן גם במצבים שבהם ישנה חובה למסור את הנפש. כאמור, כך הדין ביחס לאיסורי עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, וגם במצבים חברתיים ופוליטיים חריגים שבהם ישנה גזירה קטגורית מצד השלטון לגבי עצם הקיום היהודי והמשכיותו ("שעת השמד").

נראה שהתורה מבקשת ליצור איזון בין ערך החיים והמשכיותם, ובין תכליות העומק שלהם. ערכם של החיים איננו מתמצה בעצם הקיום הביולוגי או בהישרדות הגופנית, אלא ביכולתם להוות כלי להשראת שכינה ולתיקון עולם. כאן טמון המתח המפרה שהתורה מציבה: מצד אחד, החיים הם התנאי המוקדם לכל עבודת ה', שהרי "לא המתים יהללו י־ה", והם גם בעלי משמעות ערכית עמוקה מצד עצמם, ולכן הם דוחים כמעט את כל התורה כולה.

מצד שני, שלושת האיסורים החמורים שעליהם נאמר "ייהרג ובל יעבור", מלמדים שישנם ערכים שהם התשתית המוסרית והרוחנית של החיים עצמם. חיים שיש בהם שפיכות דמים, עבודה זרה או גילוי עריות, הם חיים שאיבדו את צלם הא־לוהים שבהם; הקיום הפיזי עצמו נשמר, אך בסיסו הערכי והרוחני מתערער ומאיים לפרק אותו מבפנים. בכך התורה מלמדת אותנו שהחיים אינם מטרה עיוורת, אלא פיקדון יקר שנועד לשמש למטרה נעלה של חסד וקדושה.

אם כן, הקביעה "וחי בהם" אינה רק הקלה הלכתית במצבי דוחק, אלא הגדרה מהותית של דמות האל ושל טיב הקשר שלו עם מאמיניו. נותן התורה איננו אל צמא קורבנות אדם, המבקש להוכיח את ריבונותו דרך מותם של חסידיו, אלא אל חפץ חיים, המבקש לראות את משפטיו הופכים ל"רחמים וחסד ושלום בעולם". הבחירה בחיים, בשבת ובחול, היא הביטוי העמוק ביותר לנאמנות לרצון ה' האמיתי.

היהדות מציבה מודל ייחודי: היא מקדשת את החיים כערך עליון, דווקא כדי לאפשר לאדם את המרחב והזמן למלא אותם בתוכן של מצווה. כך הופך הקיום האנושי מדינמיקה של הישרדות למסע של התעלות ומשמעות. מסע שמקדש את החיים, ומבקש לרומם אותם אל עבר תכליתם ומגמתם העמוקה.