האורן הטיל את צילו על הקבר השקט. מחוץ לפינה המוצלת בה אני עומד, השמש קופחת על קהל דומם. הם עומדים שורות-שורות, מצטופפים סביב אבנים אחידות; בני משפחה, חברים ואזרחים מדליקים נרות ומניחים אבנים קטנות על שפת קברי הגן. מעל, דגלי ישראל מתנופפים קלות ברוח המלטפת, הצבעים הכחולים והלבנים דהו מעט מהשמש העזה.
עוד כתבות בנושא
אני עומד בודד מול מצבה פשוטה. אינני מכיר את החייל הזה, וגם אף אחד אחר לא. מצבה זו נושאת מילה אחת: "אלמוני". זהו לא הקבר היחיד מסוגו. מתוך 6,000 החללים במלחמת העצמאות של ישראל, 861 מסווגים כ"אלמונים".
בשקט אני שואל את המצבה: "מי היית?", "מניין באת?"
הכי מעניין
אני נזכר בדודה ריבה מספרת לי על ילדותה בתל אביב. היא תיארה את רציפי נמל יפו, את שאריות המשפחות היורדות מאוניות דולפות – זוגות של אחים, הורה וילד, נחילים של יתומים. עם רכושם הדל בידיהם, הם נשפכו מהרציפים אל הסמטאות והרחובות של מולדתם החדשה.
בבניין שלה חיו אישה ובנה - השרידים האחרונים ממשפחה שפעם מילאה בית שלם. כשפרצה המלחמה, הבן נקרא לשרת. הוא מעולם לא חזר. דודה ריבה לא הייתה צריכה לתאר את זעקותיה של האם; אני לא יכול לתפוס את עומק הכאב שהן מבטאות, אך אני עדיין מסוגל לשמוע אותן בבירור - הן הצליל המהדהד לנצח בהר הרצל.
גם אם היה מי שיתאבל עליו, שיחקוק את שמו על קברו. השאלה בעודה נותרת: "מי אתה?", אני שואל את האבן פעם נוספת. "האם היית אחד מאותם יתומים שעליהם לא ישבו שבעה? אחד מאותם אינספור חסרי פנים שלא נותרה להם אם שתבכה?"
הר הרצל ביום הזיכרון 2026 | צילום: אורן בן חקון - פלאש 90
מחר אחגוג את ישראל כביטוי המודרני של אותו סיפור עתיק - התחייה המופלאה של היהודים מסף הכחדה. אך לפניי ניצבת סתירה. מדינה שבה הישן יתחדש, שבה גבם של הכפופים ייזקף, מדינה שנבנית מאפר העבר ונישאת על גבם של המשרתים. לפניי ניצב אחד מאותם "רוחות רפאים" של אירופה, שנשללה מהם ההזדמנות השנייה לתחייה.
אולי עליי לשאול שאלה אחרת: "איפה?"
"האם הטחת את עצמך נגד ביצורי לטרון? אולי נפלת בין הארזים כדי לפרוץ דרך לירושלים הנצורה. האם הנשק נפל מידך על חולות המדבר של אום-כתף?" או שמא דמך התערבב בחול הצרוב, כדי שהמצרים לא יכבשו את המקום בזכות הקרבתך?
"איפה נתת את כל מה שהיה לך, כדי שאוכל לעמוד כאן היום?"
האבן דוממה.
"אינך כמו האחרים", אני מבטיח לאבן השותקת. החיילים האלמונים שמונומנטים לזכרם ניצבים בבירות העולם, ואנשים צועדים וחולקים להם כבוד. בעוד שהם מגלמים את חוויית המלחמה של אומה, קבר זה נושא את סיפורו של עם שלם.
"המלחמה גזלה את הדור שלהם; השנאה גזלה את עולמך". אני שואל את עצמי: "עד כמה גדולה הקרבתו של העד היחיד לעולם שלם שנכחד, לעומת הקרבתו של אדם מתוך אומה חיה?".
אין לי תשובה.
חברי ארגון ההגנה מתאמנים במטווח בבסיס קליטה של צה"ל במהלך מלחמת העצמאות. | צילום: זולטן קלוגר - לע"מ
"במשך אלפי שנים נשלל מאיתנו שמנו. היינו לקורבנות אלמונים של היסטוריה שנכתבה בידי אחרים. והנה אתה, בשתיקתך ובהקרבתך, הבטחת את ביתנו, קוממת את אומתנו, והשבת לנו את השם שנגזל.
אני מביט באבן ותוהה: האם אתה שמח לשמוע זאת? האם בכלל הספקת להיות ציוני, או שמא הגורל פשוט הניח את הנשק בידיך?"
אלו שנופלים במלחמה אינם הופכים בגלל הנסיבות לאידיאליסטים; הם פשוט אנשים עם מטרה שנכפתה על הקרבתם. "האם אתה שמח שאתה עומד כעת כתף אל כתף לצד לוחמי ישראל, מאגף את הרצל, שאת חלומו עזרת להפוך למציאות?"
"האם צעדת בגאווה לצלילי המנון 'חיילים אלמונים' של אברהם שטרן? האם הרמת את ראשך, עיניך מלאות נחישות, מול הנכונות להקרבה?"
בימים אדומים של פרעות ודמים / בלילות שחורים של ייאוש / בערים, בכפרים את דגלנו נרים / ועליו הגנה וכיבוש. דמעות אמהות שכולות מבניהן / ודמם של גיבורים שהוקז / כבטון וכלבנים לבניין של מולדת / ככה ייבנה ביתנו מחדש.
האבן עדיין אינה עונה.
חכמינו דנו בשני העצים אליהם הושווה ישראל: אלון וזית. הם מלמדים שכאשר גזע האלון נכרת הוא מת, כי לבו מעל פני האדמה; ואילו עץ הזית יצמח מחדש גם כשייכרת, שכן לבו טמון מתחת לאדמה.
"לבה של ישראל שוכן איתך, מתחת לאדמה. אתה נתת לנו שורשים. ומהקרבתך, צמחו לנו ענפים, הנצו עלים, חיינו".
עוד כתבות בנושא
בבקשה, אני מביט באבן הדוממת לכאורה, עיניי מתחננות כמו עיניו של משה, מבקש ממנה להרוות את צמאי לתשובות כשאני שואל פעם אחת אחרונה: "מהו שמך?".
היא עונה.
"יש לי שם. שם קדוש. שם שההיסטוריה אולי תנסה לשכוח - אך לעולם לא תשכח".
"שמי הוא ישראל".