השכול, כתופעה אנושית קשה ורגישה במיוחד, מביא איתו מטבעו גם לא מעט מחלוקות; כך בוודאי בחברה שהיא מלכתחילה מקוטבת מאוד. אני רוצה להתייחס לשתיים מהמחלוקות האלה, אליהן נחשפנו פעמים רבות בשנים האחרונות, וכך גם ביום הזכרון הנוכחי.
האחת היא המחלוקת על השימוש בזרעם של הנופלים, אחרי מותם, לשם הבאת צאצאים. אומרים ההורים, ולפעמים גם בנות הזוג: איבדנו את יקירנו. אבל הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת לנו לפחות להשאיר ממנו זכרון חי, סוג של המשכיות – גם אם בוודאי לא תחליף. אומרת המדינה, ולפעמים גם אנשים אחרים: הילד הזה יובא לעולם מראש כילד חד-הורי, יתום מאב. זה לא הוגן לגזור עליו גורל כזה. כ'פשרה' מאלצת המדינה את המשפחות הרוצות בכך לעבור מסלול יסורים משפטי, ארוך ויקר, עד שיוכיחו שהרצון בהבאת ילד מזרעם גם אחרי מותם מבטא את רצון הנופלים עצמם, עוד בחייהם.
עוד כתבות בנושא
מחלוקת שנייה נוגעת לטקס הזכרון המשותף לישראלים ופלסטינים. אומרים מארגני הטקס, משני הצדדים: איבדנו את יקירנו בגלל המלחמה בין העמים. אנחנו רוצים שמותו יקדם במשהו את השלום והפיוס. אומרת המדינה, לפחות תחת השלטון הנוכחי: הטקס שלכם פוגע ברגשות משפחות שכולות אחרות, שמבחינתם הפלסטינים הם אויב מר ואין להם שום רצון להתפייס איתו. מה גם שהטקס המשותף משדר סימטריה בין האויב ובין קורבנו; סימטריה פסולה, גם אם חיילי הקורבן פגעו במלחמת ההגנה שלו בבני האויב.
הכי מעניין
ואני הקטן רוצה לומר, ביחס לשתי הסוגיות גם יחד: זה לא עסקנו, ולא עסקה של המדינה. מותם של יקירים במלחמה, או בפעולת טרור, הוא פגיעה כל כך קשה ואנושה בכל מרקם החיים, שאין לנו הזכות להתערב באופן שבו המשפחה השכולה בוחרת לציין את יגונה. בני המשפחות שילמו מחיר מספיק יקר, שמקנה להם את הזכות להחליט על כך בעצמם, כל עוד הם אינם פוגעים בפועל – לא 'פגיעה רגשית', שיכולה להיות מיוחסת לכל מעשה עלי אדמות – בבני אדם אחרים.
טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי. | צילום: איתן אלחדז/TPS
בהבאת ילד יתום לעולם טמונה אמנם פגיעה פוטנציאלית. אבל הפגיעה הזו הרי קיימת בכל לידה יחידנית מתרומת זרע, והפרקטיקה הזו בכל זאת הפכה להיות מקובלת בעולם כולו, וגם בישראל. אדרבה, תרומת זרע היא לרוב תרומה אנונימית, כאשר האם היולדת, קל-וחומר הצאצא שיוולד, לא יידעו לעולם את זהות האבא. ממילא, גם לא תהיה שום מעטפת תומכת משפחתית מצידו של האב; בשעה שבלידה מזרעו של נופל ברור לגמרי מי האיש, מהן תכונותיו ומידותיו, וחזקה על הגורמים שהביאו ללידה הזו שישמשו מעטפת תומכת לאמא ולילד בכל עוצמת אהבתם. אפילו אם הנופל לא ביטא רצון מפורש כלשהו בסוגיית השימוש בזרעו, מותר לאוהביו להחליט עבורו; ממש כמו החלטת הורים לתרום את איברי בנם לאחר מותו. רק במקרה שהנופל ביטא התנגדות מפורשת לשימוש בזרעו, יש לכבד כמובן את ההתנגדות הזו.
עם כל ההבדלים המתבקשים, הוא הדין גם בסוגיית טקסי הזכרון המשותפים. החשש מ'פגיעה ברגשות' יכול להצדיק לכל היותר את הרחקת הטקסים האלה מכיכרות פומביות. יתכן שיכולה להיות שאלה גם לגבי פרסומם באמצעי תקשורת ממלכתיים, אם כי באופן אישי הייתי נוטה להסכים לכך. אבל עד כאן. כל עוד הטקסים מתקיימים באולם סגור, בפני ציבור שבחר במודע להיות שותף בהם, אין לאף אחד הזכות להתנגד להם. לא למדינה, וקל-וחומר לא לאזרחים פרטיים. קל וחומר בן-בנו של קל וחומר שאין לאף אחד הזכות לאיים עליהם באלימות, או לפגוע בהם בפועל באמצעים אלימים.
בשבוע האחרון צפה בישראל סוגייה חדשה הקשורה לשכול, ואף היא מסימני זמננו המורכבים. בשעה טובה, באה לעולם חטיבת חי"ר חרדית, המיועדת לא לנושרי המגזר החרדי אלא דווקא למובחרים שביניהם, חטיבת 'חשמונאים'. לפי פרסומים שונים, בחטיבה הזו תוכנן לקיים את יום הזכרון ללא טקסי זכרון באופיים הצבאי הרגיל, ואולי גם ללא טקסי זכרון בכלל. הידיעות הוכחשו בסופו של דבר, ויתכן שעצם הפרסום מנע את המימוש.
עוד כתבות בנושא
אני רוצה בכל זאת להתייחס לאפשרות שהידיעה היתה נכונה. כששמעתי על כך לראשונה, התקוממתי אינסטינקטיבית: החרדים האלה – לא רק שהם לא רוצים לשרת. אלא גם כשהם כבר משרתים הם דורשים לעצמם חריגות מהמקובל בצה"ל, ומתרבות הזכרון הישראלית, שהיא כל כך עוצמתית. אבל במחשבה שנייה חשבתי שגם במקרה הזה, אסור לנו להתערב. הדרישה שלנו מן החרדים צריכה להתמקד בשותפות פרקטית בשירות הצבאי, בשוק העבודה ובלימודי הליבה. אין לנו זכות לתבוע מהחרדים לשנות את שאר סימני זהותם התרבותיים. אם חרדים המשרתים בצה"ל עדיין מרגישים, ולו כדי לסמן לחברת המוצא שלהם שהם נשארו חרדים, שזה לא משתלב להם עם טקסי זכרון, יבושם להם. השותפות הפרקטית, שכבר על עצם קיומה רבים מהם משלמים מחיר חברתי כבד, צריכה להספיק לנו. ממילא, אין מצב שכשנציין 20-10 שנה של יחידות חרדיות קרביות, הן לא יקיימו טקסי זכרון.