השבוע התחיל זמן קיץ. ולמרות שאני כבר לא בחור ישיבה, ״הזמן הישיבתי״ עדיין מתקתק אצלי עמוק בלב וביתר שאת מאז שהתחלתי ללמד כתיבה יוצרת בישיבת ההסדר החרדית משמר התורה. כמה ימים לפני תחילת הזמן, קיבלתי בווטסאפ סינק מתוך תוכנית הבוקר של ידידי, איש התקשורת ידידיה מאיר.

״רוצים לפרק את עולם התורה על ידי מקלות וגם על ידי גזרים״, הוא אומר שם, ״וגזרים הם מסוכנים, הם מסתתרים יותר... רבים מהפעילים הבולטים בישיבות ההסדר החרדיות קשורים לעולמות הפרוגרסיביים... מה זה פרוגרס? לפרק זהות, לפרק את עולם התורה! ויש כאלה, גם חרדים, שרוצים לפרק את עולם התורה, וצריך לשים לב מי הם האנשים...״. שמעתי את ההקלטה הזו, ואפילו שלא ממש הופתעתי ממנה, הרגשתי צורך להגיב עליה. גם כבוגר ישיבה חרדית בדימוס, גם כמי שמכיר מבפנים ישיבת הסדר חרדית כיום וגם - ואולי לפני הכול - כמי שעבורו ידידיה מאיר היה גיבור תרבות.

תחילת ההתעניינות שלי באקטואליה הייתה בכיתה ו׳ בטנדר ההסעות של עזרא, שהיה יהודי מבוגר עם מבטא עיראקי, טבעת זהב מגושמת, כיפת קטיפה כחולה וחיבה מיוחדת ל״התעוררות״ - תוכנית הבוקר של ידידיה מאיר ברדיו קול חי. עשרים דקות היה זמן הנסיעה מהשכונה שלנו לתלמוד תורה ואני העברתי אותן בהאזנה דרוכה לתוכנית אף שלא תמיד הבנתי הכול. כמה שנים אחר כך, כשלמדתי בישיבה, מדי יום שישי בצהריים היינו הולכים צביקה ואני לארומה ברחוב בית הדפוס, מזמינים קפה וקוראים את עיתוני סוף השבוע. לשני טורים היינו מחכים במיוחד, הטור של יאיר לפיד, שקראנו לצורכי ״דע מה שתשיב״, והטור של ידידיה מאיר בעיתון בשבע, שהיה עבורנו המודל שחיפשנו: שילוב ייחודי של חרדיות, ישראליות, שנינות והומור מושחז לצד רגש יהודי חם. בשונה מהעיתונות החרדית המצונזרת והשטחית, ידידיה מאיר נתן בטור שלו מדי פעם מקום של כבוד גם לגיבורי תרבות חילונים, קידם יוצרים ואמנים מעולם התשובה ועסק רבות בבשורה של המגזר הדתי־לאומי. אני זוכר שבזכות הטור שלו הרגשתי שיש מקום ראוי לזהויות מורכבות כשלי: בן לחוזרים בתשובה שמתחנך בישיבה חרדית וגר בשכונה חילונית ושומע מוזיקה ישראלית ולומד בספרים של הרב וולבה הליטאי. וכשעשיתי את צעדיי הראשונים ככותב במגזין אדרבה, הייתי שולח לו ולרעייתו סיון בהתרגשות את הטורים לפני פרסומם, והם תמיד היו מגיבים לי בפרגון ובמקצועיות שדחפו אותי להמשיך.

אז נכון, אנשים משתנים, מתבגרים, מגדלים ילדים ומחליפים דעות והשקפות. זה סבבה. ועדיין צריך לומר אמת. ביושר. באומץ ובכנות. ראשית, בכל שנותיי בעולם החרדי, בעולם הישראלי ועל קווי התפר שביניהם, לא פגשתי אדם רציני שרוצה לפרק את עולם התורה. גם לא במחוזות הפרוגרסיביים ביותר. פגשתי המון אנשים שרוצים לתקן, לייעל, להועיל ולשפר, פגשתי מבקרים נוקבים, כאלה שמאוכזבים קשות, כאלה שמתבטאים בחריפות שלא כל אוזן יכולה לסבול ואפילו כמה וכמה נודניקים טהרנים, אבל מישהו שרוצה לפרק לגמרי? לא פגשתי.

מה כן פגשתי? את המציאות בשטח. וכשמתנים השכם והערב את שילוב החרדים בצבא בסיסמת ״נכנס חרדי ויוצא חרדי״, משום מה אף אחד לא שואל כמה נכנסים חרדים לישיבות חרדיות ויוצאים מהן לא חרדים בעליל. מה שאומר שעוד לפני זריית החול בעיניים של פירוק חיצוני בדמות מקלות וגזרים - יש פירוק פנימי שקשור לצורך הבהול בחיזוק החוסן והחיבור העמוק לתורה, לתפילה, לקב״ה, למידות ודרך ארץ. על אמת. לא על הנייר.

אני לא רוצה להטיל דופי בעולם הישיבות. אני מכיר במעלותיו, אוהב אותו ומתגעגע אליו, אבל גם יודע שהוא משמש גם סיפור כיסוי לרבים שחודשים לא פתחו גמרא ולא התפללו במניין וכל קשר בינם ובין הקב״ה מקרי בהחלט. הבחורים האלה לא דרכו בצה״ל יום אחד, לא פגשו פרוגרסיבי מימיהם, ואם כבר, הם אלה שדה פקטו מפרקים את עולם התורה. גם אם הם תינוקות שנשבו בידי עסקנים ופוליטיקאים. מנגד, בחורי ישיבות ההסדר החרדיות הם דווקא בשורה של תקווה לקשר של צעירים חרדים עם תורה ותפילה, מתוך מקום של אחריות ודרך ארץ. איך אני יודע? כי אני מכיר אישית אותם ואת רבותיהם ורואה בחוש איך שם שמיים מתאהב על ידם. ולסיום, במילון, ההגדרה ל״פרוגרסיבי״ היא ״עולה בהדרגתיות״ שזה, אם תרצו, בתרגום חופשי: ״שטייגען״.