תשמעו סיפור, לפני כמה ימים חזרתי מביקור קצר בארצות הברית, צילמתי שם פרויקט דוקומנטרי קטן, פגשתי יהודים אמריקנים וישראלים יורדים, ואת כולם שאלתי את אותה השאלה - איך ישראל נראית משם, מאמריקה הרחוקה. מה אתם רואים מבחוץ, שאנחנו לא רואים. וכולם סיפרו לי את מה שאני כבר יודע היטב, את מה שאני מרגיש. כולם שיקפו לי שמדינת ישראל, האהובה שלנו, נמצאת ברגע קשה מאוד בחייה הלאומיים.

מלחמה רודפת מלחמה. טראומה רודפת טראומה. הארץ סגורה ומסוגרת. פצעי המלחמות עדיין מדממים. תכף יגיע משבר כלכלי. תמיד אחרי מלחמות יש משבר כלכלי. התמיכה הבינלאומית בשפל חסר תקדים. גם לדמוקרטים וגם לרפובליקנים נמאס מאיתנו. ואם זה לא מספיק נורא, הבחירות לכנסת בפתח. אוי ואבוי. עוד מעט גלים עכורים של שנאה ישטפו אותנו. מכונות הרעל מחממות מנועים. מבחוץ זה לא נראה טוב. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה, אבל עכשיו קשה. קשה להיות ישראלי.

אני בתקופה מאוד פסימית, בהקשר הלאומי, יום הזיכרון ויום העצמאות תפסו אותי ברגע חשוף מאוד, אני ממש מרגיש את העצב מתחת לגרון. אני חושב על כל הכאב שזורם כאן, בארץ שלנו, מתחת לפני השטח. על כל המשפחות השכולות. על כל הלוחמים המותשים. על חיילי המילואים האהובים, הגיבורים, ועל המשפחות שלהם שנותרו חשופות, בעורף. אוף, יש כל כך הרבה דברים לטפל בהם. יש כל כך הרבה חיבוקים להעניק. יש כל כך הרבה אנשים שבורים ופצועים שזקוקים לטיפול מסור. מה נעשה עם כל הכאב הזה. איך נקום מהשבר הנורא. אני מתבונן קדימה, על העתיד של מדינת היהודים. לאן פנינו. לאן צועד הפרויקט הציוני. האויבים שלנו לא ייעלמו, זה הרי ברור, הם כאן, שיעים וסונים, עקשנים ומרים. הם כאן כדי להישאר. אם לא נהיה חזקים מולם, הם יכו בנו שוב. וגם אם נהיה חזקים הם ינסו לפגוע בנו.

אני מסתכל על החברה הישראלית, עם מיליוני אזרחים חרדים שלא עובדים, ולא משרתים בצה"ל, ושותים בצמא את הקופה הלאומית. איך תיראה מדינת ישראל בעוד שלושים שנה. איזו מדינה אני מוריש לילדים שלי, שאני כל כך אוהב. אני כל כך רוצה שיהיה כאן טוב. טוב כמו שיכול להיות, טוב כמו שמגיע לנו. אבל המלחמה הוציאה לי את האוויר מהמפרשים. הרבה זמן לא היה לי יום עצמאות כל כך עצוב. הפסימיות נדבקת אליי, כמו שעשן שחור נדבק במדורה לבגדים.

ויש לי חבר אהוב, ששמו גל עבדו, הוא מורה דרך ומדריך טיולים, ויש לו מין חוכמה כזאת פשוטה וטובה, אני תמיד אוהב לשמוע אותו מדבר, הוא בן אדם אופטימי כזה, אני אוהב את המבט שלו על החיים. ולפני כמה ימים נפגשנו, וישבנו לקפה, ודיברנו, וסיפרתי לו, בכנות, שאני בתקופה מאוד פסימית, ושהביקור בארצות הברית ביאס אותי, ושהעתיד של המדינה שלנו מפחיד אותי. וביקשתי ממנו שייתן לי קצת תקווה ונחמה. ועבדו חייך, ואמר, "האמת היא שיש לי מה להגיד".

וככה עבדו אמר - "אתה עכשיו, בישראל, מבואס מהמצב, מהמלחמה, מהעתיד הכלכלי - אבל נקודת הייחוס שלך היא העולם המערבי. אתה משווה את עצמך למדינות מערביות מתקדמות. תנסה רגע לפתוח את העדשה. להרחיב את נקודת הייחוס שלך. תשווה את עצמך, נניח, לכל המדינות בעולם. איפה היית ממקם את עצמך. מה המצב של ישראל, ביחס לכל המדינות, באפריקה, ובאסיה, נניח. יש כל כך הרבה מדינות שאין בהן דמוקרטיה. שאין בהן מערכת בריאות מתפקדת. שאין בהן מים זורמים. אם מרחיבים את העדשה, זה ברור שהמצב שלנו די מדהים.

"ועכשיו", עבדו המשיך את המהלך, "עכשיו תרחיב את נקודת הייחוס ההיסטורית. אתה מתבונן על החיים כאן ועכשיו. תנסה לרוץ על ציר הזמן ההיסטורי. היית רוצה לחיות, נניח, לפני שמונים שנה. לפני מאה שנה. לפני שלוש מאות שנה, בתקופת מלחמת העולם, נניח. או בעולם שבו אין מערכת רפואה. ואין מערכת ביוב. ברור שלא. ועכשיו, תנסה לחשוב שאתה יצור מסוג בן אדם, בתוך עולם שמלא באינספור יצורים ומינים. בהשוואה לפרות, לחתולים, לציפורים, מצבך לא רע. אני לא מנסה לבטל את התחושות שלך. אבל זאת נקודת מבט ששווה לזכור מדי פעם. יש בה משהו מקרקע, ומרגיע, לפחות בשבילי".

כששמעתי את עבדו בפעם הראשונה, חשבתי שזו סתם הסחת דעת. פרופורציות ופרספקטיבות לא באמת עוזרות בכלום. בסוף אני כאן, ואלה החיים שלי, וזאת המציאות שלי ושל הילדים שלי. אבל אחרי יום, ויומיים, ושלושה ימים, מצאתי את עצמי חושב שוב ושוב על מה שהוא אמר. החיים קשים עכשיו, הם קשים וכואבים, זה ברור. אבל גם במצביה הקשים ביותר - המציאות הישראלית הנוכחית טובה לאין שיעור מרוב המציאויות האנושיות שיש עכשיו בעולם. החיים כאן טובים ויפים גם בקנה מידה היסטורי. וגם בקנה מידה ביולוגי רחב. כן, הכול יחסי בחיים, ויחסית, מצבנו טוב, גם כשמצבנו רע. ובתוך כל הכאב והזעם, גם את העובדה הזו כדאי לזכור. בקיצור, זה כבר כמה שבועות שהפסימיות חונקת אותי, ובזכות עבדו, משהו בי נרגע. אז אתמול בלילה, שלחתי לו הודעה בווסטאפ. "ניחמתני עבדו", כתבתי לו, "ניחמתני. תודה".