אנשים מתחלקים לשתי קבוצות, השנייה עלתה לסטורי שלכם עכשיו

תופעה מוזרה ומעניינת ניכרת בהתנהגותו של ההומוספיאנס בן ימינו, שטרם זכתה להגדרה מדויקת בספרות המחקרית. לאחר צפייה ממושכת נוכחנו לדעת כי החברה האנושית מתחלקת לשתי קבוצות: אלו שחיים, ואלו שמתעדים שהם חיים. הקבוצה הראשונה היא קטנה, שקטה ובלתי נראית. הקבוצה השנייה עלתה לסטוריז שלכם לפני שתי דקות. מן הראוי לתת בהם סימנים.

מצלמי הקפה.

יצורים מוכרים מהסביבה הקרובה הנבדלים מן האדם הרגיל שכמובן אינו שותה קפה כמוהם. הם מצוידים בכישרון־על לצלם כוסות הפוך בזוויות שטרם נראו קודם. קפה מלמעלה, קפה בעגלת קפה, קפה במרפסת לצלילי good morning של קניה וסט. הקפה של מצלמי הקפה אינו רק משקה, הוא הצהרת כוונות. עדות לכך שקמו הבוקר ויש להם חיים ראויים לתיעוד. האם הקפה טעים? לא ידוע. הוא הצטנן בינתיים.

מצלמות הפילאטיס בהרצה.

מהדמויות המרתקות יותר, שכן פילאטיס מטבעו הוא עניין שבין הגוף לסטודיו. אין לו קהל יעד וחרף זאת, מצלמת הפילאטיס בהרצה מניחה את הנייד על הרצפה עם פנים כלפי מעלה, ומצלמת את עצמה לדעת בטייץ של אלו יוגה. מה הסרטון בא להוכיח, שיש בה נשמה בריאה בגוף מתוח? שהיא טורחת? שגם היא מתחרה בתחרות הבינלאומית הבלתי מוצהרת על הגוף הנכון? הסרטון עולה בלי כיתוב, לפעמים עם שיר חרוש של טיילור סוויפט.

מצלמי האוכל שבישלו לשבת.

לרוב הסרטון יתפרסם ביום שישי בצהריים על רקע שיר של ישי ריבו. הבעיה היא שהאוכל עצמו לא תמיד נראה בצילום כמו אוכל. לחדד: יש מאכלים שבצילום הם מה שהם: לחם, חביתה, שניצלים. ויש תבשילים שבצילום הם נוזל כהה בכלי. חום לא מוגדר. משהו שבשלב מסוים היה ירק ועכשיו הגיע למקום אחר בחייו. יש שם ככל הנראה הרבה שעות עבודה ואהבה ומתכון של סבתא, אבל הצילום מתעד אירוע בלתי מזוהה בהיסטוריה של החומר. כזה שכבר ביקר פעם אחת במערכת העיכול האנושית ויצא ממנה בצד השני.

מציגי החברה.

עולים לסטוריז רק בחברת אנשים. לעיתים כאלו שהרגע פגשו. לעיתים גם יכפו עליהם תיעוד בשליפת נייד פתאומית, ועוד לפני שהחברים יספיקו להתנגד הם כבר יתויגו והבוס ישאל אותם מה הם עושים בחוף פרישמן במקום לעבוד. הסטורי אינו על המקום שאליו הגיעו נציגי החברה, הוא על העובדה שיש להם לאן ללכת ועם מי ללכת. הבדידות אינה מצטלמת טוב.

מצלמי השקיעות.

דמויות נוגעות ללב עם נטייה קלה לדיכאון. השקיעה, שהצליחה להיות שם לאורך כל ההיסטוריה האנושית בלי תיעוד, ממשיכה להתרחש. מצלם השקיעה מניח את רגליו זו על זו מול השמש היורדת, לאחר מכן בוחר פילטר (כי השקיעה האמיתית לא צבועה מספיק) ומוסיף ציטוט. הציטוט הוא של מישהו שמת, שלא ראה מעולם סטוריז ובוודאי לא היה רוצה שדבריו יוצמדו לשקיעה מפולטרת של מי שלא קרא את ספרו.

למי בעצם מיועד כל התוכן היקר הזה? שהרי אלה הצופים בסטורי, ידוע לכול, אינם ידידים האורבים לכל עדכון מחייו של המעלה. הם צופים מבעד לאצבע ברפלקס, מגרדים בישבן, אולי גם תוקעים איזה גרפס וממשיכים הלאה. ובכל זאת, לכבוד אותה עין ערטילאית מושקעים המאמץ, הזווית, הפילטר והכיתוב.

הפסיכולוגים יגרסו כי מעלי הסטורי הם יצורים שאינם מסוגלים לאשש את קיומם מבפנים ולכן זקוקים לאישורים מבחוץ. כל אימוג'י לב הוא זריקה קטנה לאגו. כל תגובה מנה. לעיתים ביום רע שבו ה"תוכן" שהעלו במאמץ רב אינו זוכה להתעניינות תירשם ירידת מתח עדינה בצירוף עצבנות בלתי מובנת על הילדים בין 16:00 ל־19:00. התדר הכללי של האירוע הוא הפעלת אנשים דרך קנאה. מעלי הסטורי מעוניינים שהעולם ידע שהחיים שלהם שווים. שיש להם ארוחות וחופשות וחברים ועבודות מגניבות וגוף שרץ ונשמה שמתפתחת בפילאטיס. הצופה האנונימי, זה שלכבודו הוכנו כל הסרטים המושקעים, אמור להסיק שיש כאן אדם לקנא בו. הרגע נבחר לפי הפוטוגניות שלו ולא לפי עוצמתו. והשאלה היא לא "האם נהניתי" אלא "האם זה ייראה כאילו נהניתי".

כאן המקום לומר מילה טובה על מעלי הסטורי לצורכי מסחר. דווקא אלה המפרסמים תמונה של הקולקציה בצירוף קוד קופון, שמכריזים על הסחורה החדשה שהגיעה, שמדגימים קורס חדש או מספקים תוכן שבאמת לא ידענו קודם - להם לפחות יש תירוץ טוב ולקוחות. כל השאר עושים יחסי ציבור לעצמם בלי שכר עבור מוצר שעשוי כולו משעות שלא יחזרו.

ומה עם אלה שאינם מצלמים? על אלה ידוע מעט. אומרים שהם קיימים, מישהו ראה אותם פעם בארוחה שאיש לא תיעד, בשיחה שאיש לא הקליט, בצחוק שהיה בין האנשים ולא עבר דרך תוכנת קאפ־קאט. הם ככל הנראה שמחים בחלקם. שרויים ברגע עצמו ולא בהפקה של הרגע. הבעיה היא שאין לנו שום ראיה לכך.