הסרט שכל הרבנים החרדים צריכים לראות

"זה מוזר בגיל שלי להגיע למצב כל כך חדש וכל כך בלתי מוכר", אומר הרב יעקב מדן, תוך כדי שהוא כותב הספד לשניים מתלמידיו, בוגרי ישיבת ההסדר הר־עציון, שנפלו בלחימה בעזה. "אף אחד לא הכין אותי למצב כזה, לאובדן בן ולטבח נורא כזה בארץ ישראל", אומר הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת ההסדר אורות־שאול. הדברים הללו נאמרים בדקות הראשונות של הסרט "הבן יקיר לי", סרטו החדש של הבמאי נעם דמסקי, שהופק בתמיכת קרן קולנוע שומרון ויוקרן בערב יום הזיכרון בכאן 11.

הסרט של דמסקי מלווה את הרב מדן ואת הרב גרנות, שני ראשי ישיבה, כשהם מלווים תלמידים היוצאים לקרב, פוקדים הלוויות ומחזקים קהילות פצועות. עבור שניהם, מלחמת חרבות ברזל איננה רק מלחמה לאומית אלא אירוע אישי מאוד. אמתי, בנו של הרב גרנות, נהרג בראשית הקרבות בלבנון; אלישע, בנו של הרב מדן, נפצע קשה מאוד בלחימה בעזה.

כששמעתי את דבריהם של הרב מדן והרב גרנות על המצב החדש והלא־מוכר שנקלעו אליו בעקבות המלחמה, נזכרתי בדברים שאמר בעבר הרב שלהם, הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת ההסדר הר־עציון ששניהם למדו בה. חלק מהדברים מופיעים בהמשך הסרט של דמסקי.

זה היה באסרו־חג שבועות תשס"ח, מאי 2008. מאות בוגרים של ישיבת הר־עציון התכנסו אז במתחם הישיבה באלון־שבות, כדי לציין ארבעים שנה להקמתה. הרב עמיטל, כהרגלו באירועים כאלה, היה אחרון הדוברים. "אני מרשה לעצמי לומר דברים שלא הרשיתי לעצמי לומר במשך ארבעים שנה", אמר בקול רועד. "הקדוש ברוך הוא זיכה אותי להיות ראש ישיבה. מאז רבי עקיבא עוד לא היה ראש ישיבה שלימד תורה, ואחר כך החבר'ה הלכו להילחם וחזרו מהמלחמה לבית המדרש. זוהי תופעה היסטורית. ארבעים שנה אני מחזיק את זה אצלי, ולא היה לי אומץ להגיד את זה. באתי מאירופה לבדי, בחסדי ה', ופתאום מצאתי את עצמי צריך להכניס אופטימיות ואמונה בישיבה אחרי שתלמידים לא חזרו מהמלחמה. כולם ציפו ממני לעידוד ואמונה, והקב"ה נתן לי כוח".

הרב מדן והרב גרנות, ששמעו את הדברים הללו מפי רבם, היו אמורים לכאורה להיות מוכנים לסיטואציה דומה שבה גם הם, כראשי ישיבת הסדר, יידרשו לשלוח תלמידים למלחמה שממנה לא ישובו כולם. אבל כנראה אי אפשר באמת להיות מוכנים לרגעים קשים כאלו.

"כששמיניסט מגיע לישיבת הסדר הוא בא ללמוד תורה ולהיות בשמיים יחד עם אחריות עצומה למה שקורה כאן בארץ, במדינה ובחברה", אומר הרב גרנות בסרט. "הביטוי הישיר של זה הוא שאחרי שהוא לומד שנתיים הוא מתגייס לצבא, ובתשעים אחוז מהמקרים הוא יהיה קרבי". הרב גרנות מספר שלפעמים הוא נשאל אם החינוך לשירות צבאי לא הופך את תלמידיו לאכזריים ולא מוסריים. "אנחנו מלמדים בישיבה", הוא עונה, "שלפעמים, כדי שיהיה המשך לחיים, צריכים גם למסור את החיים. לא בשביל המוות חלילה, אלא בשביל לחיות ולקיים את החיים".

כששמעתי את הדברים הפשוטים והעמוקים של הרב גרנות והרב מדן, וצפיתי בהם מבקרים תלמידים בחזית ונוסכים בהם כוחות רוחניים, לא יכולתי שלא לחשוב על הישיבות הרבות שמנותקות מהמציאות הזאת. לו הייתי יכול, הייתי מושיב את כל ראשי הישיבות החרדיות יחד עם אלפי תלמידיהם לצפות בסרט של דמסקי על שני ראשי ישיבות ההסדר. הייתי שמח שהרבנים החרדים יצפו בתלמידי חכמים, מרביצי תורה, שמחוברים באופן אישי ועמוק לאתגרים וההתמודדויות של החברה הישראלית.

הסרט מלווה את שני הרבנים גם בלימוד תורה עם תלמידיהם בבית המדרש, וגם כשהם מקרבים לבבות מעל הבמה בכיכר החטופים. הייתי שמח שהצעירים החרדים יצפו בו וילמדו שבתי מדרש רועשים מלימוד תורה אינטנסיבי יכולים להשתלב עם שירות צבאי וקרבי, ושלימוד התורה מלווה את התלמידים־לוחמים גם בחזית. נופלי ישיבות ההסדר היו כולם אנשי ספרא וסייפא. רבים מסיפוריהם מזכירים את הכינוי המפורסם "עדינו העצני", שבו תיארה הגמרא את דוד המלך: "כשהיה יושב ועוסק בתורה – היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה – היה מקשה עצמו כעץ".

אבל אני לא נאיבי. שום סרט, חזק ועוצמתי ככל שיהיה, לא יוביל את הציבור החרדי לבקו"ם. אם שנתיים וחצי של מלחמה ועומס אדיר על המשרתים לא הביאו לשינוי משמעותי בגיוס החרדים, גם סיפוריהם האישיים ודבריהם המרגשים של שני ראשי ישיבות הסדר לא יחוללו את השינוי.

אם נחזור לרב עמיטל זצ"ל, גם הוא לא סחף אחריו בשנות הארבעים את חבריו מישיבת חברון לשורות ההגנה. בעת הקמת המדינה הוא היה נשוי טרי, ולימד בישיבת הקיבוץ הדתי ברחובות. בליל שבת ו' באייר, שעות ספורות לאחר הכרזת המדינה, הגיע לביתו חברו מישיבת חברון מאיר חובב, והודיע לו שהחליט להתגייס למחרת בבוקר, תוך כדי השבת. הרב עמיטל הביט בפניו של חברו וחייך. הוא הצביע על פינת החדר, שם היה מונח תרמילו שלו, ארוז ומוכן לגיוס. התגייסותם של הרב עמיטל וחברו תוך כדי השבת עשתה רושם רב בקרב בחורי הישיבה שבה לימד, ושמעה הגיע גם לישיבות אחרות. ובכל זאת, רוב הבחורים בישיבות החרדיות ורבניהם נשארו גם אז בבתי המדרש ולא התגייסו.

עשרות שנים לאחר מכן אמר הרב עמיטל: "גדולי הדורות שעברו לא היו כולם כוללניקים, ועיסוקו של רבי יוחנן הסנדלר לא הפריע לגדלותו בתורה. אני 'נתתי' לנאצים יימח שמם יותר מחצי שנה מחיי, ולהבדיל, לאחר מכן במלחמת השחרור, שירתי בצה"ל עוד כשישה־עשר חודשים, מלבד חודשי המילואים. רבים וגדולים ממני בני דורי, ששהו שנים ארוכות וקשות במחנות העבודה וההשמדה, תופסים כיום מקום חשוב בעולם התורה. ופתאום, אם נותנים עשרים חודש לצבא אי אפשר להיות תלמידי חכמים? המסר שלנו בישיבה היה 'לכתחילה'. השירות בצבא אינו מונע את צמיחתם של תלמידי חכמים".

כמעט שמונים שנה חלפו ממלחמת העצמאות שבה לחם הרב עמיטל, למעלה מחמישים שנה ממלחמת יום הכיפורים שבה לחם הרב מדן, והמערכה הנוכחית שבה לוחמים תלמידיהם של הרב מדן והרב גרנות עדיין לא תמה. התגייסותם ותוכחתם של ראשי ישיבות ההסדר עדיין ממתינות למענה חרדי.