בתגובה ל"בין דהרמה לצדק" מאת אסף מלאך, גיליון פסח
להשוות ללא עליונות/ איתמר תאודור
אני מסכים בהחלט עם קביעתו של אסף מלאך בפתח מאמרו כי "קשה להפריז בפוטנציאל הטמון בהעמקת הקשר עם הודו". אכן, לאחר ביקורו החגיגי של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בישראל במהלך פברואר 2026, וברוח הזמן ולאור האתגרים המשותפים לשתי המדינות בתוך הסדר העולמי המתהווה, ראוי להתעמק בחיבור ההינדואי הנודע בהגווד־גיטא, או "שיר האל", אשר הפך בתקופה המודרנית לטקסט מכונן בהודו, ולטקסט המוכר ביותר בקרב ההינדואים.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
כמי שעוסק זה למעלה משלושה עשורים בחקר הבהגווד־גיטא, שמחתי על המאמר ועל החיבור ההשוואתי שהוא עורך בין ההינדואיזם והיהדות, ובכלל זה ההשוואה המעניינת בין ארג'ונה הלוחם ובין אברהם אבינו. לאורך השנים עסקתי רבות בלימוד השוואתי של היהדות וההינדואיזם, מתוך ראיית ההשוואה הזו כבונה גשרים וכמקדמת אחווה בין דתית ובין־מדינתית, וכמובן כמקור ללימוד והעמקה בתחום חקר הדתות. מתוך גישה זו, לא ניסיתי לטעון לעליונותה או עדיפותה של דת אחת על פני רעותה – לא לעליונות היהדות על ההינדואיזם, ולא לעליונות ההינדואיזם על היהדות. זו גם הייתה גישתו של ראש הממשלה מודי בנאומו בכנסת ישראל, אשר התייחס ליהדות ולהינדואיזם כשתי דתות שורש, כלומר דתות חשובות ומרכזיות שמתוכן צמחו דתות עולם, כאשר הכוונה כמובן לנצרות ולאסלאם שצמחו מתוך היהדות, ולבודהיזם, ג'ייניזם וסיקיזם שצמחו מתוך ההינדואיזם הקדום וזה של ימי הביניים.
נראה כי גישתו של אסף מלאך מעט שונה, והוא כותב: "בניגוד לדגש של הגיטא על מיקוד האתגר הרוחני ברבדים של הנשמה שמחוץ למורכבות העולמית, ובקישור הפעולה בעולם כמנחה לאל, אברהם מרים על נס את אידיאל הצדק כגילום המרכזי של הרצון האלוהי". במילים אחרות, מלאך מנגיד בין תפיסת הפעולה של הבהגווד גיטא ובין אידיאל הצדק היהודי, ומסכם את מאמרו בקביעה שעיקרה עליונות היהדות על ההינדואיזם. לדבריו, "דווקא בטקסט המייצג במיוחד את התנועה הלאומית ההודית, העידוד לפעולה אינו מדגיש בעיקר את מושג הצדק הניתן להשגה בעולם". ובמילים פשוטות: מושג הצדק היהודי עדיף על פני תפיסת הפעולה ההינדואית.
לגבי פרשנותו של הכותב לבהגווד גיטא, אומַר רק כי אני קורא את הגיטא קריאה שונה ומזקק ממנה אמיתות אחרות מאלה של מלאך. בנוגע לגישתו המתפלמסת, הרואה בלימוד ההשוואתי של היהדות עם הבהגווד גיטא הזדמנות לביסוס עליונות יהודית, אומר רק שאני תוהה אם זו אכן הדרך הנכונה למימוש הפוטנציאל הטמון בקשר עם הודו, ולביסוס קשרי ידידות ואחווה עם הודו בראשות נרנדרה מודי. בנוסף, אני תוהה אם זו הדרך לקדם לימוד השוואתי של היהדות וההינדואיזם גם בזירה האקדמית.
פרופ' איתמר תאודור הוא ראש החוג ללימודים רב־תחומיים במכללה האקדמית צפת
להיזהר מזהירות יתר/ אסף מלאך משיב:
פרופ' תיאודור הוא חוקר ותיק ומורה מנוסה של יחסי יהדות־הינדואיזם, ובפרט של ה"בהגווד גיטה", שאף זכה לתרגום עברי פרי עטו. אני מודה לו מאוד על ההתייחסות לדברים שכתבתי בנושא, ואנצל את ביקורתו כדי להבהיר נקודה חשובה.
במסגרת מאמר בעיתון, ואולי בכלל, אי אפשר למצות ולהקיף את ההשוואה בין שתי מסורות עשירות ומרובות פנים כמו המסורת ההודית והיהודית. מסיבה זו סייגתי את דבריי במפורש וקבעתי ש"מדובר בהשוואה בין מסורות עתיקות, שכל אחת מהן כוללת תנועות סותרות וריבוי עצום של פרשנויות". הדגשתי גם ביחס ל"בהגווד גיטה" עצמו, ש"פרקיו השונים... נותנים דגשים שונים לתשובתו של קרישנה, וממילא הוא זכה לפרשנויות מגוונות". גם את מושג הדהרמה הצגתי כ"מושג מורכב, רב־שכבתי ורב־משמעי בתוך המסורת ההינדית".
הסתייגויות אלה נכונות כמובן גם לחלק השני של המשוואה, הלא היא מסורת ישראל, מרובת הסתירות והזרמים. נקל להבין שכאשר הצגתי את סיפורו של אברהם אבינו כמייצג תפיסה אקטיביסטית ביחס לצדק, לא התיימרתי לטעון שזהו "קולה של היהדות", לא רק מפני שלצערי בכנסת הנוכחית יש 18 מנדטים חרדיים המייצגים דעה שונה בהחלט ביחס למלחמות, אלא גם מפני שבחלקים אחרים של המקרא עצמו ושל מחשבת ישראל, יש קולות דומיננטיים הפוכים בתכלית מזה שמודגש בסיפור אברהם וארבעת המלכים.
ממילא, ההשוואה שהצגתי בין סיפור ארג'ונה לסיפור אברהם לא התיימרה לתאר השוואה מהותנית בין "יהדות" ל"הינדואיזם", אלא השוואה בין שני סיפורים מכוננים, שבשלב הנוכחי של ההיסטוריה, וברגע העכשווי שבין ישראל להודו, היא מעניינת, מעוררת מחשבה ובעיניי גם השראה. היא אכן פותחת פתח גם לדיון רחב יותר על ההשוואה בין התרבויות. נגעתי בו אך קלות, ובזהירות המתבקשת.
זו הסיבה שכאשר תיאודור ניסה לייחס לי "גישה מתפלמסת... הרואה בלימוד ההשוואתי של היהדות עם הבהגווד גיטא הזדמנות לביסוס עליונות יהודית", הוא לא מצא משפטים לציטוט מתוך הטקסט שלי ונאלץ להמציא אותם בפראפרזות משלו ("במילים אחרות", "ובמילים פשוטות"). מדוע הוא ייחס לי את כל זאת? אינני מכיר אישית את תאודור ואת שיחו, ואני מקווה שהקריאה שלו איננה נובעת מאינסטינקט מחנאי של האשמת החברה הישראלית בגזענות, כחלק מאישור עצמי.
הסבר אפשרי אחר לקריאה הזו, קשור לשיח הרלטיביסטי הרווח במדעי הרוח והחברה ומטיל את אימתו על אנשי אקדמיה רבים הנרתעים מלומר דבר על היחס בין תרבויות מעצם לעבר ההשוואה, ובכך מאבדים את היכולת החיונית להעדיף או לזהות יתרון תרבותי, גם כאשר הדבר מתחייב או מתבקש. בגישה הזו יש גרעינים של אמת, אך גם בסיס לבלבול מוסרי ורוחני, וסכנה מוחשית לעיוורון אסטרטגי. אם לוקחים זאת בחשבון, הצגת רלוונטיות אקטואלית העולה מתוך סיפורי אברהם והשוואתם לסיפורי ארג'ונה איננה מתויגת מיד כ"הזדמנות לעליונות יהודית".
אני מקבל אפוא את אזהרתו של תאודור מפני הסכנה שבהשוואה שטחית בין תרבויות עתיקות, אך גם ממליץ לו מנגד להיזהר מהימנעות יתר, וכפי שהדריכו אותנו הקדמונים: "מן הזהירות, שלא תרבה להיזהר".