הודו היא חוליה בעלת חשיבות דרמטית בציר המדיני החיובי המתהווה סביב ישראל בשנים האחרונות, וקשה להפריז בפוטנציאל הטמון בהעמקת הקשר עימה. מדובר במעצמה המאוכלסת ביותר בעולם, שכלכלתה היא החמישית בגודלה בעולם, וצמיחתה המהירה צפויה להפוך אותה לשלישית בגודלה בעשור הקרוב. הודו היא גם מעצמה גרעינית בעלת אחד הצבאות הגדולים בעולם, ומעצמה טכנולוגית צומחת שהצטרפה לפני שבועות ספורים ל"Pax Silica", ברית בהובלה אמריקאית לשיתוף פעולה טכנולוגי ולאבטחת שרשראות האספקה החיוניות בעידן הבינה המלאכותית.
הביקור ההיסטורי של ראש הממשלה נרנדרה מודי בישראל בשנת 2017, וביקור הגומלין של ראש הממשלה נתניהו ב־2018, סימנו עליית מדרגה בהתקרבות בין המדינות. התקרבות זו מגיעה כעת לשיאים חדשים, עם הביקור החגיגי של מודי בישראל בחודש שעבר, וביקור הגומלין הצפוי של נתניהו בהודו. ביקורים אלו כרוכים בחתימה על 16 הסכמים לשיתוף פעולה בין המדינות בתחומים מגוונים, ובהכרזה משותפת על הקשר בין המדינות כ"שותפות אסטרטגית מיוחדת", שניכרת למשל בכך שלמעלה משליש מן הייצוא הביטחוני של ישראל מגיע להודו.
עוד כתבות בנושא
שלל גורמים והיבטים עומדים ביסוד הברית החדשה הזו: היא קשורה בהתמודדות הדומה של שתי הדמוקרטיות עם איומים וטרור מבוססי אסלאם קיצוני; והיא ברית אינטרסים בין שני מוקדים כלכליים וטכנולוגיים צומחים, ששיאם למשל בפרויקט התשתית העצום של המסדרון היבשתי מהודו לאירופה (IMEC), שאמור לעבור בנמל חיפה ולקצר את הדרך בין היבשות ב־40 אחוז לפחות. ואולם לא במקרה היא התחזקה דווקא בעידן מודי. מודי הוביל את המהפך השלטוני בהודו לכיוון ימני־לאומי, ובכהונתו הרציפה מאז 2014 הוא שינה את דמותה למדינת לאום הקשורה באופן עמוק לזהות הדתית־לאומית של הרוב ההינדי. הודו של מודי רואה בישראל מקור השראה לאתגרי הלאומיות ההודית, בהיותה דמוקרטיה לאומית המשגשגת על אף המגוון הגדול של עדות, קבוצות וסגנונות בתוך העם היהודי ובמדינת ישראל.
הכי מעניין
"הנשמה אינה נהרגת"
ברוח הזמן ולאור האתגרים המשותפים לשתי המדינות בתוך הסדר העולמי המתהווה, ראוי להעמיק ולהתבונן בחיבור ההינדי הנודע "בהגווד גיטה" (שירת האל), שהפך בתקופה המודרנית לטקסט מכונן בהודו, ולטקסט המוכר ביותר בקרב ההינדים. לחיבור הזה יש מקום של כבוד בארגון ה־RSS – הארגון המרכזי של הלאומיות ההודית, שבו צמח נרנדרה מודי – ומודי עצמו נוהג לחלק אותו למנהיגים ברחבי העולם. ה־RSS, כמו גם מודי, רואים בחיבור זה מורה דרך למנהיגות פוליטית אידיאלית. יש סיבות שונות לבחירה בו ולהעדפתו על פני טקסטים הודיים עתיקים יותר כמו הוודות והאופנישדות. הסיבה המרכזית קשורה לפרקי הפתיחה המרתקים של הטקסט העוסקים ב"סרבן המלחמה" ארג'ונה, ובאופן שבו "קרישנה" – אחד האלים הראשיים בפנתיאון ההינדי – משדל אותו לשוב ולהילחם. רוב פרשני ה"גיטה" רואים בשני הפרקים הללו את המסגרת הרעיונית של החיבור, עובדה כלל לא טריוויאלית כאשר מדובר בטקסט רוחני עדין, המתמקד בקיום העצמי של הנשמה הטהורה ובדרכים לפיתוח תודעה לשימורה מההיבט האשלייתי שבחיי העולם הזה.
ה"בהגווד גיטה" הוא הלב הפילוסופי־רעיוני של ה"מהאבארטה", אפוס מיתולוגי עצום בגודלו, העוסק בתולדות המאבק בין שני ענפים של משפחת מלוכה, ששיאו בקרב המכריע ביניהן. פרקי הפתיחה של ה"גיטה" מתארים סצנה בפתחו של אותו קרב מכריע, כאשר לפתע נמס לבו של הנסיך הגיבור ארג'ונה, הקשָת הטוב בעולם, בשעה שהוא מזהה במחנות שבשני צידי המתרס את קרובי משפחתו, ועימם אנשים הגונים ושוחרי טוב:
הוא נמלא בחמלה ואמר כך... למראה קרובינו עומדים כאן, נחושים להילחם, איבריי נחלשים ופי יבש, גופי רועד, שערותי סומרות... איני צופה כל טוב בהרג קרובינו בקרב ואיני חותר לניצחון, לממלכה או להנאה. מה לנו ולממלכה, קרישנה? מהן הנאות ארציות או החיים עצמם כאשר מי שלמענם אנו רוצים בממלכה בהנאות או בשמחה, אנשים אלה עצמם ניצבים לקרב מולנו... איני רוצה להרוג אותם גם אם הם יהרגו אותנו... לא בעבור ממלכה קוסמית, והרבה פחות מכך בעבור אדמה זו... חטא ירבוץ עלינו אם נהרוג תוקפנים אלה... עדיף לי להיות בלתי חמוש וחסר מגן בקרב... כך דיבר ארג'ונה בשדה הקרב, וכשהוא משליך את קשתו וחיציו התיישב במרכבה וליבו קרוע מצער (תרגום: הווארד רזניק, רסלינג 2018, עמ' 178-177).
קרישנה נותן מענה מפורט למבוכה המוסרית העולה מתוך דברי ארג'ונה. הוא ממליץ לו להתמקד ברובד הנצחי של הנשמה, שאיננה הורגת ואיננה נהרגת. ממילא, אין להתאבל יתר על המידה על כיליון הגוף:
אומנם אתה מדבר מילות חכמים, אך מקונן על מה שאינו ראוי לקינה. המלומד אינו מקונן על המתים וגם לא על החיים... לכן, קום הילחם! מי שחושב שהנשמה הורגת או נהרגת, אינו מבין... הנשמה לעולם אינה נולדת או מתה, והיא תתקיים לעולם, קיימת לעד, ללא לידה, נצחית, קדמונית, ואינה נכחדת עם הכחדת הגוף... כלי נשק אינם מבתרים את הנשמה, האיש אינה שורפת אותה, מים אינם מרטיבים אותה... ביודעך זאת אינך צריך לקונן! (שם, עמ' 183-182).
אולם בכך אין די. קרישנה תומך בפעולה החברתית, כמו גם המלחמתית, מתוך חובה ("דהרמה") של כבוד מעמדי ומתוך חובה מוסרית לשימור הסדר העולמי. הוא מדגיש שאת הפעולה בעולם יש לבצע ללא היקשרות רגשית של כעס, שנאה או תאווה. הלוחם הטוב ממלא את חובתו המקצועית־מעמדית אך בתודעתו הוא מסור למהות הנשמה, ולכן איננו מתמסר לשאלת תוצאות פעולתו:
...לאור הדהרמה שלך, אל לך להסס. ללוחם אין דבר טוב מקרב הוגן... אם לא תילחם כעת בקרב הוגן זה, הוויתור על הדהרמה שלך ועל שמך כלוחם ימיט עליך חטא... נְהַג בשמחה ובצער כשווים, וכן בזכייה ובאובדן, בניצחון ובתבוסה, צא למלחמה והיה פטור מחטא... אל תפעל למען פירות הפעולה וגם אל תדבק באי פעולה (שם, עמ' 183-184).
הדהרמה הוא מושג מורכב, רב־שכבתי ורב־משמעי בתוך המסורת ההינדית, אך עיקרו בהיבטים השונים של החובה הקשורה לטבע הדברים בעולם. "הדהרמה של הלוחם" מחייבת אותו לפעול מתוך הפונקציה החברתית שלו, שיש לה גם ממד אתי של שימור מפני כוחות הכאוס, אך לעיתים היא מתנגשת ב"דהרמה האוניברסלית" האוסרת רצח ומחייבת אי־אלימות. זוהי ליבת הדילמה של ארג'ונה, וזה האתגר של קרישנה בטקסט – להבהיר לו מדוע עליו להילחם על אף המבוכה שתקפה אותו.
בהשפעת טולסטוי
פרקיו השונים של ה"גיטה" נותנים דגשים שונים לתשובתו של קרישנה, וממילא הוא זכה לפרשנויות מגוונות. רבים רואים בו מאמץ ליישב בין אידיאל הפרישות מן החיים המעשיים, שהתפשט בהודו במאות האחרונות לפני הספירה דרך הבודהיזם והג'ייניזם, ובין רעיון החובה הפוליטית והחברתית של האדם (הדהרמה). לפי קריאה זו, הפתרון הוא מורכב: חובה עליך לפעול, אך מבלי להיקשר לתוצאות שאינן בידך. מעין "מידת ההשתוות" החסידית, המכונה בהודו "קארמה יוגה" או "היוגה של הפעולה". לכך יש להוסיף שבמקום התמסרות והיקשרות אל התוצאה, ה"גיטה" מציעה את ה"בהקטי", התמסרות לאל ודבקות בו, שמי שמשיג אותה הופך כל עשייה לפעולה של מִנחה אליו.
זו הסיבה שהוא הפך לטקסט חשוב כל־כך בתוך התנועה הלאומית ההודית; באל גנגדהאר טילאק (1920-1856), הגיבור והחלוץ של המאבק הלאומי בבריטים למען עצמאות הודית, כתב סביבו ספר שלם. לעומת ספרות האופנישדות הקדומה יותר, המכוונת את האדם לפרישות ולרכישת ידע גואל או דבקות משחררת, ולעומת האופי המיתולוגי וחסר המסר הבהיר של הטקסט העצום של ה"מהאבארטה" – ה"בהגווד גיטה" ממוקד בהצדקת החשיבות של הפעולה בעולם. בדגש שהעניק לו טילאק, זו אפילו לא סתם פעולה, אלא פעולה קולקטיבית־לאומית המשתקפת במעשה המלחמה, שאיננה סותרת את המאמץ להרמת התודעה אל ספירת הנשמה.
נרנדרה מודי אימץ מתוך אידיאל ה"פעולה ללא היקשרות" גם את רעיון המנהיג שאיננו פועל למען אינטרס אישי ורווחים אישיים. בכך בוודאי אנחנו ומנהיגינו יכולים לקבל השראה מדרכו של מודי, אבל דווקא הרעיון המרכזי והרדיקלי של הטקסט מעורר גם הסתייגות והתנגדות עמוקה. האומנם יש פסול בהיקשרות אל קרובינו שבגוף, בצער על לכתם ובשמחה בהצלחתם? האומנם ההתמסרות אל הפעולה איננה צריכה להיעשות מתוך מחויבות עמוקה לתוצאותיה? האומנם הדרך להתמודד עם הערבוב שבין הטוב והרע בעולם מחייבת להשתית את הצדקת הפעולה ברובד של הנשמה, הבלתי־תלויה בדיון המוסרי? בפרקי ה"גיטה" יש עושר של התייחסויות לשאלת הצידוק המוסרי של המלחמה, אך גם רובד בולט שמושך את הדיון אל מחוץ למושג הצדק העולמי ומעורר שאלות אלו.
מעניין לציין שיש שהרחיקו לכת, וגם את סיפור המסגרת של ה"בהגווד גיטה" הבינו באופן אלגורי. מהטמה גנדי (1948-1869), המפורסם בהובלת המאבק בבריטים בדרך לא אלימה בלבד, פירש את מעשה המלחמה שבפתיחת החיבור בהתאם לדרכו הפציפיסטית. לדעתו, מדובר במשל למצב ה"סמסרה", מצבו היומיומי של האדם בעולם, הרווי באשליית הקיום. ממילא אין לאמץ כפשוטה את ההמלצה של קרישנה לארג'ונה, ולראות בה מתן לגיטימציה למלחמות אמיתיות. הוא אומנם ראה בטקסט קריאה לפעולה בתוך העולם, אך רק פעולה כזו שאיננה סותרת את עקרון אי־האלימות (אהימסה) כנגד כל יצור חי, המרכזי כל כך במסורות הבודהיזם והג'ייניזם.
זו איננה הפרשנות הרווחת של ה"בהגווד גיטה", לא בקרב פרשנים מסורתיים בהודו ולא בקרב חוקרים מערביים. היא בעיקר משקפת את רצונו של גנדי לקשר את פעילותו נגד הבריטים לטקסטים ההודיים המסורתיים שרובם רחוקים מפעולה פוליטית, תוך שימור עקרון הפציפיזם שלו. לפי עדותו שלו, גנדי ינק עיקרון זה דווקא בהשפעת המופע האירופי־נוצרי שלו. בשנותיו בדרום אפריקה הוא קרא את ספרו של לב טולסטוי משנת 1984, The Kingdom of God Is Within You, והוא השפיע עליו השפעה מכרעת. ההתכתבות המתועדת בין השניים מלמדת עד כמה הפציפיזם של גנדי הושפע מטולסטוי ומספרו. ספר זה מבקש לדבוק ב"דרשה על ההר" הידועה שבראשית "הברית החדשה", ובניגוד לאופן שבו פעלו ממלכות נוצריות לאורך מאות שנים, להפוך לעיקרון פוליטי־ממשי את משפטיה הרדיקליים:
שמעתם כי נאמר 'עין תחת עין, שן תחת שן', ואני אומר לכם שלא להתקומם על עושה הרע. אדרבה, הסוטר לך על הלחי הימנית הפנה אליו גם את האחרת. מי שרוצה לתבוע אותך לדין כדי לקחת את כתנתך, הנח לו גם את מעילך... אהבו את אויביכם והתפללו בעד רודפיכם" (מתי, ה).
גנדי עצמו לא הצליח להשלים את פיתוח רעיונותיו לתוכנית עבודה של ממש. מותו הטרגי בידי מתנקש לאומן הינדי, שהתנגד לוויתוריו של גנדי למוסלמים בפקיסטן – הוא ביטוי מצער וסימבולי לקושי להפוך את רעיונותיו לעיקרון פוליטי אפקטיבי, שיוכל להנחות את שואפי הטוב בתוך העולם הממשי. גנדי לא היה אומנם אנרכיסט של ממש כמו טולסטוי, אך גם הוא ראה בעיני רוחו את הודו החדשה כמדינה מוחלשת עם שלטון מרכזי מינימלי, כאשר כל כפר מתנהל כרפובליקה ריבונית ועצמאית. חשדנותו כלפי שלטון חזק, וחלומותיו על מדינה ללא צבא, או על "צבא שלום" חסר נשק, מזכירים במידת מה את ימי השופטים במקרא ואת אידיאל "מלכות שמיים" המשתקף בהם; בפרט, יש לומר, בפרשנותו של מרטין בובר, האנרכיסט־פציפיסט המקומי שלנו.
מאידך, חשוב לציין שהאפוס המקביל במסורת ההינדית, ה"ראמאיאנה", משקף תפיסה אחרת בהחלט. אפוס זה ממוקד בנסיך ראמה, היוצא למסע הצלה של אשתו שנחטפה על ידי השד־המלך ראוונה. ניצחון צבאו של ראמה, ולאחר מכן ניצחונו של ראמה בדו־קרב נגד ראוונה, משקפים בהירות מוסרית נחרצת של הטוב כנגד הרע, ועולם שבו פעולה מתוך היקשרות ונאמנות מובילה לשימור ה"דהרמה" ולניצחונה על כוחות הרוע המאיימים לכלותה. ל"ראמאיאנה" הייתה, וישנה עד היום, השפעה עצומה בתרבות הפופולרית בהודו, והיא מטמיעה את החובה הפשוטה להילחם ברוע בעולם מוסרי ברור. עם זאת, דווקא ה"בהגווד גיטה" הפך למרכזי יותר בהודו המודרנית ובתנועה הלאומית ההודית, כטקסט המספק משמעות פילוסופית, עמוקה ומורכבת יותר לפעולה ארצית ופוליטית.
קואליציה של ממלכות
המפגש המחודש שלנו עם העם ההודי, והברית המתהדקת בין ממשלת הודו וישראל דווקא בעידן המלחמות המתוח שאנו נמצאים בו, מזמינה את העמדת פרקי ה"בהגווד גיטה" העוסקים בשאלות הרוח דווקא סביב דמות הלוחם – מול סיפורי היסוד של המקרא ובפרט מול מלחמתו של אברהם אבינו עם ארבעת המלכים, שגם בה ניצבת דמות הלוחם מיד בראשית סיפורי האבות. מדובר אומנם בהשוואה בין מסורות עתיקות שכל אחת מהן כוללת תנועות סותרות וריבוי עצום של פרשנויות, ובכל זאת, לימדונו הקדמונים ש"הדבר נודע מהפכו ידיעה אמיתית", והסכין מתחדדת בירך חברתה.
אברהם, אביר האמונה ואיש החסד, מנתץ הפסילים הקורא בשם ה', המציב את ה"מונותאיזם המוסרי" כחלופה קוטבית לתרבות הפגאנית־כוחנית, הוא לא אישיות שהיה מתבקש לתארה דווקא כבעל מלחמות. אדרבה, התורה יכלה לנתק בין דמותו של האב המייסד של דרך ה', ובין היישומים הפוליטיים־מלחמתיים שיידרשו אולי בדורות הבאים לשם הפצתה של האמונה או ההגנה עליה. התורה בוודאי איננה מתיימרת לספר כל פרט שקרה לאברהם, ולפיכך, תיאורו של "אברהם הלוחם" באחד מן הסיפורים הראשונים על אודותיו הוא בוודאי בעל מסר ברור.
זאת ועוד, לא מדובר בקטטת שכנים על שטחי מרעה כמו מריבת רועי אברהם ורועי לוט, שנפתרה באמצעות פשרה והיפרדות. ארבעת המלכים מייצגים קואליציה חזקה של שליטי ממלכות מרכזיות במסופוטמיה, שעשו יד אחת לחיזוק שליטתן ומרותן בדרכים הבינלאומיות המרכזיות בחצי הסהר הפורה. חשוב לתורה להדגיש שדווקא את המעצמות העצומות הללו ניצח אברהם אבינו בקרב.
דגש זה מתעצם עוד יותר באמצעות אחת הקריאות הדרשניות של חז"ל, ולפיה מנהיג הקואליציה, "אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר", הוא נמרוד "שאמר לאברהם פּוֹל לתוך כבשן האש". הדרשה הזו נעוצה בפסוק המתאר את נמרוד כמלך שנער (בראשית י, י), אך מהותה היא זיהוי של מנהיג קואליציית המלכים עם גדול הלוחמים של התקופה, או, אם תרצו, אלוף העולם בגבורה ומלחמות: "הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבּוֹר בָּאָרֶץ... עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'".
מה מלמדת אותנו השוואה קצרה של פרשה זו לפרקי הפתיחה של ה"בהגווד גיטה"?
בניגוד לדגש של ה"גיטה" על מיקוד האתגר הרוחני ברבדים של הנשמה שמחוץ למורכבות העולמית, ובקישור הפעולה בעולם כמִנחה לאל, אברהם מרים על נס את אידיאל הצדק כגילום המרכזי של הרצון האלוהי: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". האם הזיהוי של הצדק בעולם הוא תמיד קל? ודאי שלא. מי כמו אברהם המתווכח עם האל בעד אנשי סדום יכול ללמד זאת. ובכל זאת, הערך המנחה בעיניו הוא בקשת הצדק של "הַשּׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ".
שנית, בהיבט הסיפורי־טקסטואלי, ה"בהגווד גיטה" יוצא אומנם מתוך מאבק המשפחות הרחב של ה"מהאבארטה" ואיננו מתנגד לפעולה בהיסטוריה, אך הוא ממוקד בערך הרוחני שמעבר להיסטוריה. לעומת זאת, מלחמתו של אברהם היא חלק ממארג קורותיו הנמשכים בסיפור ההיסטוריה של האבות ושל עם ישראל, ומספרים על ייעוד רוחני ומוסרי המתממש בתוך העולם הממשי בדרך לגאולתו.
שלישית, דווקא מתוך הרוח הזו, אברהם מתפקד כלוחם וטקטיקן מעולה. עם צבאו הקטן בן 318 הלוחמים הוא גובר על צבא המעצמות באמצעות תחבולה: "וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם". השיטה החוזרת בשתי המלחמות הגדולות שבספר יהושע, שבהן עם ישראל נופל על אויביו "פתאום", נעוצה בפעולתו של אבי האומה (ונמשכת עד היום). נראה שהוא יוצא להגנה גם על לוט ומשפחתו מתוך היקשרות מלאה: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו". האהבה, האחווה, ההתמסרות וההיקשרות הם גם מנוע להצלחה ולמצוינות.
ולבסוף, קורותיו של אברהם בארץ הן שהבהירו לו בהדרגה כי משימתו הרוחנית דורשת לא פעם גם מאבק צבאי ופוליטי. לאחר ניצחונו של אברהם הוא מסרב לקבל את שכרו ממלך סדום. לפי חז"ל, הוא מסרב באותו מעמד, מסיבות תיאולוגיות, לקבל גם את המלוכה שהוצעה לו על ידי מלכי הארץ, לפי המקובל באותם ימים (בראשית רבה, מב):
"אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" – ...ששם השוו [הסכימו] כל האומות ואמרו לאברהם תהי מלך עלינו. אמר להם: אל יחסר העולם מלכו ואלוהו!
בשלב זה אברהם רואה את משימתו כמשימה רוחנית בלבד, וחושש שהעיסוק במלוכה הוא פגם במלכות שמיים. אך דווקא בסמוך לכך, "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", מופיעה ברית בין הבתרים, ובה הרכיב הצבאי שבגורלו של אברהם נעשה לראשונה מפורש וגלוי: "לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזּוֹ לְרִשְׁתָּהּ".
את האירועים הללו יש לצרף לסיפור המכונן המשלים של יציאת מצרים, ובפרט לאור דרשת חז"ל שמזהה את זמן מלחמתו הלילית של אברהם בארבעת המלכים עם ליל הפסח. סיפור התנ"ך כולו נע במטוטלת גיאוגרפית המשתרעת במסלולו של הסהר הפורה, המחבר את אימפריות המזרח הקדום: אברהם יוצא למסעו ממסופוטמיה לכנען, עם ישראל יורד למצרים, חוזר לארץ ישראל, גולה לאשור ולבבל, ושוב חוזר לארץ. המקרא מטלטל בעוצמה רבה את שתי מעצמות־העל השוכנות בקצות הציר הזה: אברהם מביס את מעצמות מסופוטמיה לשם הצלת אחיינו לוט, וצאצאיו מתגבשים לעם דרך אירוע מכונן הכרוך בקריאת תיגר על הסדר הדכאני של מצרים ובהקרסת בית העבדים המצרי.
העמדת אידיאל הצדק של המקרא אל מול עקרון העומק של ה"גיטה", מאלפת ומאירת עיניים: בתפיסת המקרא, יש בעולם משטרי רשע שנדמים כחלק בלתי נפרד מסדר העולם הטבעי, אך דווקא המעורבות האישית והלאומית של אבות האומה תחת סבלותם, מולידה את גיבורי העל שתפקידם ההיסטורי־רוחני הוא לפרק את אותם משטרים ולשנות את הסדר העולמי מיסודו.
אתוס של מאבק
השנים הדרמטיות שאנו מצויים בהן חשפו בעוצמה חדשה את מלוא הזדוניות של הרוע המוחלט, ואת ההכרח שלנו להיאבק בו, ברצוננו או בעל כורחנו. האשליות על קטיושות שיחלידו במחסני חיזבאללה, או על משטר איראני רציונלי המתחבא מאחורי הגלימות השחורות, התבררו כסכנה לעצם קיומנו והוציאו מעם ישראל ומהנהגתו תעצומות נפש של תעוזה וגבורה אל מול התוכניות להשמדתו.
במסגרת התהדקות הברית האסטרטגית עם האומה ההודית העצומה, חשוב לחדד את מקומה של ישראל כאומה שהאתוס שלה כולל מאבק על חייה מתוך מסורת מפוארת של מלחמה על הצדק, ומתוך הבנה בהירה שהמלחמה נגד הרוע היא חיונית וצודקת על אף מחיריה הכואבים כל־כך. כאמור, תפיסות קרובות מצויות גם בתוך המסורת ההינדית עצמה, שפירשו היבטים של מושג ה"דהרמה" בצורה מוסרית מובהקת, אך דווקא בטקסט המייצג במיוחד את התנועה הלאומית ההודית, העידוד לפעולה איננו מדגיש בעיקר את מושג הצדק הניתן להשגה בעולם. אלו עקרונות יסוד הראויים לתשומת לב רצינית בזמן שההודים מחשבים את דרכם מחדש מול האיומים הגוברים באסיה.
מול פציפיזם מלא או חלקי, המיוסד על מסורות נוצריות ומזרחיות המבלבלות את העולם החופשי, אמיתות היסוד של עם ישראל, הנותנות פשר מוסרי למאבק ברוע, הפכו לבשורה של ממש. גם מתורתנו למדנו על החובה לשמור על האנושיות ועל הקדושה בתוך המחנה, על החובה התמידית לקרוא לשלום, ואף לימדונו חז"ל ששמו של הקב"ה שלום. ועם כל זה, כאשר נלחמים באימפריות הרשע המוחלט, גם ריבונו של עולם נגלה על עולמו כ"איש מלחמה" המטביע את צבא הפרעונים בים, על רכבו ועל פרשיו.