מאיה בייטנר עומדת באמצע היער עם שתי חברות ורוקדת. תנועות גדולות, שבטיות־משהו, ומוזרות למראה. "שיהא בי את האומץ", הן שרות, "להביא את כל כולי".

האינטרנט אינו מקום של חסד. הוא מגיב כמצופה. חיש מהר צצות הפרודיות, עשרות גרסאות קומיות שוטפות את האינסטגרם. "שיהא בי את האומץ לעשות סמים קשים"; "יום גיבוש של עובדי ניצת הדובדבן"; "ההמנון של פרדס־חנה".

בייטנר לא מתרגשת. היא עולה לריאיון ב"הצינור" וצוחקת על עצמה עם הלועגים לה. מקבלת בחיוך מתוק ומבויש את הגיחוך, ומה שקורה אחר כך הוא מה שתמיד קורה כשמישהו מראה כנות מול קהל שרגיל לאיפור – הישראלים מתאהבים בה. אנשים מתחילים לעקוב אחרי המוזיקה שלה. נטע ברזילי מזמינה אותה לצלם יחד קליפ. בחורה שלא הייתה בשום רשימה ובאף אודישן לתוכנית ריאליטי קמה מהסלון היישר לתעשייה הציניקנית בישראל ומנצחת את השיטה, רק כי היה לה אומץ לשים פס על העולם.

בינתיים, בגלבוע, ילד בן 11 ששמו ניר קריגל כותב שיר. הוא לא נראה כמו ילד פרסומות. יש לו קוקו ממטרה וקול עם מנעד משונה. "מה זה שמה בשמיים, לא ציפור ולא מטוס, זה כלי טיס בלתי מאויש". אחותו מעלה את הסרטון לטיקטוק ומאז מדינה שלמה שרה אותו.

שתי תופעות שנראות רחוקות זו מזו, אבל מה שמחבר בין בייטנר לקריגל הוא עניין אחד פשוט: שניהם עשו משהו שהאינסטינקט הראשוני היה להימנע ממנו. לא להעלות. לא להיחשף ככה. אולי לחכות למוצר מוגמר יותר, לגרסה מאובטחת יותר של עצמם.

יש כלל אצבע שאי אפשר ללמד אותו במדריכים: אם הדחף הראשוני הוא לא לעשות - כנראה צריך לעשות. ואם הדחף הראשוני הוא כן לעשות - כדאי לעצור ולשאול למה. ויש מקום שבו הכלל הזה היה פעם אורח חיים ואפילו עיקרון מייסד - קוראים לו מדינת ישראל.

ב־1947, לאחר שנים של בריחה ורדיפה, הגיעו לחופי הארץ אוניות. האנשים שיצאו מהן לא ידעו לאן הם הולכים. הם לא ידעו אם תהיה מדינה ואם מישהו יחכה להם. הם ידעו רק דבר אחד - שלאחור הם לא חוזרים.

שעות ספורות לפני שפג המנדט הבריטי עמד בן־גוריון בבית דיזנגוף וקרא את מגילת העצמאות. כולם ידעו שלמחרת בבוקר כל המדינות הערביות הסמוכות יתקפו. שום כוח זר לא הבטיח להגן עליהם, אבל הם הכריזו.

בינואר 48' יצאה גולדה מאיר לכנס בשיקגו וביקשה רשות לדבר. לא רבים הכירו אותה באותם ימים. היא עמדה שם בשמלה שאולה עם ידיעה טורדת מנוחה - אם היא לא תביא את הכסף, לא יהיה נשק ולא תהיה מדינה. הקהל התמסר. אנשים תרמו את התכשיטים ואת הנדוניות שלהם. בסוף המסע היא גייסה חמישים מיליון דולר. "יום אחד", אמר לה בן־גוריון, "כשיכתבו את ההיסטוריה, יאמרו שהייתה אישה יהודית שהשיגה את הכסף שאפשר את הקמת המדינה".

ב־4 ביולי 1976 נחתו מטוסי חיל האוויר בשדה התעופה של אנטבה. חטופים ישראלים וחיילי קומנדו בחושך של שדה זר. כשתכננו את המבצע הם ידעו שאם המסלול יהיה חסום אין מוצא. הסיכויים על הנייר לא ממש הצדיקו אותו. הם נחתו בכל זאת.

זו לא נוסחה שאפשר ללמד. היא לא כתובה בשום ספר ניהול. אבל היא זו שמגדירה את הסיפורים הגדולים מהחיים שמרכיבים את פסיפס הישראליות - היכולת לזהות את הרגע שבו ההיגיון אומר לעצור ולעשות בדיוק ההפך.

בייטנר וקריגל מרגשים אותנו משום שהם מזקקים לתוכם משהו מהישראליות הישנה שכולנו קצת מתגעגעים אליה. האומץ הזה לעשות מה בראש שלהם ממגנט אותנו. וביום העצמאות הראשון אחרי הפסקת האש אנחנו עומדים עם שאלה תלויה: מה מתוך האומץ הזה יישמר? כי משהו קרה כאן בשנתיים וחצי של מלחמה. אנשים הרשו לעצמם להפתיע את עצמם. במקלטים נפגשו אנשים שלא האמינו שיהפכו לחברים. צפינו שבוע אחר שבוע בסיפורים גדולים מהחיים. הישראליות החדשה - אם יש דבר כזה - לא נראית כמו כרזה. היא נראית כמו ילד בן 11 שכותב שיר בחדרו ומחליט שמגיע לו להישמע. היא נראית כמו בחורה שרוקדת בלי לבדוק אם היא נראית טוב ומרוויחה את הקהל שלה מאפס. היא נראית כמו כל מי שבתוך פחד, בתוך ספק, בתוך הרגע שבו כל ההיגיון אמר לו לעצור - לא עוצר.

זה מה שהמדינה הזו תמיד הייתה, ממגילת העצמאות ועד לסלון של בייטנר: מדינה של מי שלא בודק קודם אם זה יצליח.שיהא בנו האומץ להמשיך בכל הכוח.