הביקורת במערב על המלחמה המשותפת של ישראל וארה"ב נגד איראן משקפת פרשנות שגויה, המעוצבת על ידי שלושה גורמים מחזקים. זהו תוצר של קוקטייל רעיל: דחייה רפלקסיבית של כל דבר הקשור לדונלד טראמפ; נטייה אנושית עמוקה למזעור והימנעות; ונורמליזציה גוברת של אנטישמיות ואנטי-ציונות.
עוד כתבות בנושא
יחד, כוחות אלה מעוותים את התפיסה בצורה כה יסודית, עד שאפילו הסיבות ליציאה למלחמה הופכות לנתונות לספק, לפרשנות מחדש, ולעתים, להיפוך מוחלט.
חלק ניכר מהתגובה המערבית סוננה דרך דמותו של טראמפ, שכיהן פעמיים כנשיא ארה"ב. מבקריו התמקדו באותה מידה בנימתו ובניסוחו הלא מדויק, כמו גם במהות הסכסוך עצמו. הבעיה אינה רק שטראמפ מקטב; אלא שנוכחותו המקטבת הפכה לתחליף לניתוח ענייני. כאשר השליח נדחה, המסר לעתים קרובות נזרק החוצה יחד איתו. דינמיקה זו משמעותית במיוחד כאן, שבה המציאות הבסיסית אינה מעורפלת ואינה חדשה.
הכי מעניין
חס וחלילה שיהודים יגנו על עצמם
היעדים האסטרטגיים של איראן נראו לעין במשך עשרות שנים. חתירתה ליכולת גרעינית, טיפוח שליחי טרור ברחבי האזור וקריאותיה החוזרות ונשנות להשמדת ישראל אינם נושא לספקולציה. מאז המהפכה האסלאמית ב-1979, היא והפרוקסיז שלה תקפו מטרות יהודיות, אמריקניות ומערביות ברחבי העולם. פעולות אלה יוצרות דפוס שקשה ליישב עם תפיסת המלחמה הזו כפתאומית, מבודדת או תגובתית.
מה שמחמיר את הפירוש השגוי הזה הוא נטייה אנושית מוכרת למזעור והכחשה. דמוקרטיות, כמו אנשים יחידים, דוחות לעיתים קרובות התמודדות עם איומים, עד שהם הופכים לבלתי נמנעים. סימני אזהרה זוכים לפרשנות והקשר מחודשים, או נדחים כסטיות. מעשי טרור מטופלים כאירועים בודדים, לא כביטויים של אידיאולוגיה רחבה יותר. אותו דפוס ניכר כאן: פעולות מתמשכות ואסטרטגיות ממוסגרות שוב ושוב כאפיזודיות או מצביות.
עוד כתבות בנושא
עם זאת, כאשר ישראל מעורבת, העיוות מעמיק. לכל מדינה יש את הזכות להגנה עצמית, אך ישראל נתונה לסטנדרט אחר שלעתים קרובות גובל בהיפוך. תגובה צבאית שלה מעוצבת מחדש כפרובוקציה, ונדרש ממנה ריסון לנוכח איומים שלא היו נסבלים במדינה אחרת. הדבר משקף נוחות גוברת בהנהגת צביעות כלפי ישראל - המהדהדת מאמצים ארוכי שנים לדה-לגיטימציה של הריבונות היהודית.
במציאות זו, פְּגִיעוּת יהודית היא דבר מקובל ומובן, אך הגנה עצמית יהודית - אסורה בתכלית.
ההתכנסות של גורמים אלה מטשטשת יותר מאשר מבהירה. דמות פוליטית מקטבת הופכת לעדשה שדרכה מסוננת המציאות. נטייה טבעית להכחשה ומזעור מעכבת את ההכרה באיומים מתמשכים. וסטנדרט כפול, המופעל כאשר ישראל מעורבת, ממסגר מחדש פעולה הגנתית כבלתי לגיטימית. יחד, הם יוצרים תרכובת רעילה - כזו המעוותת לא רק את האופן שבו מלחמה זו מובנת, אלא גם את האופן שבו תוצאותיה יישפטו.
נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ | צילום: AFP
ישראל מוצאת את עצמה כעת בחזית ההתכנסות הזו. המדינה היהודית למדה, לעתים קרובות במחיר כבד, שאיומים מוצהרים הם לעתים קרובות איומים שמיושמים בפועל, וכי התעכבות בתגובה לאיומים נושאת סיכונים משלה.
המערב, לעומת זאת, ממשיך לדון, לנתח ולהסס. פרשנות שגויה של מלחמה זו - למרות הפסקת האש - אינה רק טעות אנליטית. זהו תוצר של כוחות שאם לא ייעצרו, ימשיכו לעוות לא רק את הסכסוך הזה - אלא גם את אלה שיבואו אחריו.
עוד כתבות בנושא
