הסערה שעוררה הכרזת נפתלי בנט על צירופה של קרן טרנר לרשימתו היא מאפיין של תקופה פוליטית עצובה מאוד. בעולם פוליטי מתוקן יותר, כולנו היינו שמחים מצירופה של דמות שכזו למערכת הפוליטית. הרי אין מחלוקת שקרן טרנר היא אשת ביצוע מעולה. אין מחלוקת שמדובר בדמות שידעה לשתף פעולה ולהגיע להישגים גם עם שותפים לא צפויים, והנאום הנרגש שלה מיום פרישתו של סמוטריץ' ממשרד התחבורה הוא דוגמה מופלאה לכך. ועדיין, לא ניתן לדחות את המתקפה כלפיה, וכלפי הקשר שלה לכאורה אחים לנשק, כל כך בקלות, כי השבר שהוביל למתקפה הזו הוא שבר אמיתי.
עוד כתבות בנושא
מבחינת הימני הממוצע, המחאה של שנת 2023 הייתה טראומה פוליטית עמוקה. אירוע מבהיל ממש. תחושה של התפרקות הסדר אזרחי בגיבוי משפטי ומשטרתי, של האופן בו ויכוח בין צדדים פוליטיים אמור להתנהל, של התגייסות רחבה של מוקדי כוח לא נבחרים לסיכול המדיניות בה בחר. בלב אותו אירוע, שיאו הבלתי מעורער, הייתה פעילות אחים לנשק. ארגון שהחליט, ובמידה רבה הצליח, להכריע ויכוח פוליטי באמצעות מה שנתפס כאיום מפורש על הביטחון הפיזי. לא סתם המותג אחים לנשק הפך לדמון בימין. לא רק הימין הקשה, לא רק הימין הליכודי, הימין בכלל. ואז הגיעה המלחמה, והכל היה אמור להשתנות.
אחים לנשק לקחו את האנרגיות, המשאבים והארגון שלהם, והקימו את החמ"ל האזרחי. הפעילות של החמ"ל הייתה נראית בתחילת הדרך גם לרבים מהימין כמו התחלה של תיקון, והארכיון מלא באנשי ימין שמתארים כמעט בדמעות את העשיה בו בתחילת המלחמה. אותם אנשי ימין שהארכיון תיעד משבחים את פעילותם לא עשו זאת רק בגלל היקפה, אלא גם בגלל רצון אמיתי להאמין שאכן היה שינוי. שאחרי שנה נוראית של מאבק, ואחרי אסון נורא, יכול להגיע איחוי.
הכי מעניין
המרכז הלוגיסטי של אחים לנשק באקספו תל־אביב. | צילום: סיון פרג'
התקווה לא החזיקה זמן רב. עד מהרה התברר שפעילות החמ"ל משמשת, גם, להלבנה של פעילות אחים לנשק המקורית, המשך המאבק בדרכים אחרות, אף אם לא זו הייתה כוונת כל המעורבים בו. מובילי הארגון מעולם לא טענו שהם טעו בהתנהלות שלהם לפני המלחמה, להפך, הם טענו ללא הפסקה ש"הצלנו את המדינה פעמיים", פעם באמצעות האיום לא להתייצב (אין לי כל כוונה להכנס לשדה המוקשים של הגדרת המעשה), ופעם באמצעות פעילות החמ"ל. אחים לנשק לא יצרו הפרדה בין הארגון המקורי לחמ"ל האזרחי, להפך, היה להם מאוד חשוב ליצור את הקישור הזה שוב ושוב. מי שדחפו את השם שלהם לעשיה של החמ"ל האזרחי, הם אחים לנשק עצמם. להתלונן על כך שיש מי שמקשרים בין שני הגופים בגלל דקדוקי הפרדת עמותות זה כמעט מגוחך - הקשר מעולם לא היה מוסתר.
אני לא מחפש נקמה ולא רדיפה. אני גם לא מתעלם מכך שבמקרים אחרים, הימין בהחלט גילה התלהבות יתר בפסילת אנשים ראוים על דברים של מה בכך, והזכרו בטענות סביב מינויו של הפצ"ר החדש. ועדיין, הדרך בה בחר בנט - הדיפת הטענות כאילו מדובר ברדיפה סתמית של הימין, האשמות שווא חסרות קשר למציאות, היא בדיוק הדרך להפוך את הנושא למחנאי יותר, לא פחות.
קרן טרנר. | צילום: דודי ועקנין
מה כן? לפחות מבחינתי, מספיקה הייתה אמירה כללית של קרן טרנר שהיא מבחינתה הצטרפה לחמ"ל של סיוע, ואין לה שום קשר לפעילות הקודמת, ושהיא מתנגדת לכל סוג של סרבנות, בשביל להמשיך הלאה ולחזור לראות בה מועמדת ראויה, אפילו מאוד. לכאורה, אין קל מזה. אבל הנורמה שהתקבעה היא הפוכה לחלוטין - מבחינת מחנה המחאה כולו, כמעט ללא יוצאים מהכלל, להתחרט על אופן הפעולה שננקט לפני המלחמה אסור באיסור חמור. להגיד "אנחנו חושבים שצדקנו במחאה כנגד הרפורמה המשפטית/המהפכה המשטרית אבל היו כמה צעדים שהיו טעות/מוגזמים" זה אמירה שכמעט לא שומעים.
עוד כתבות בנושא
כשזה המצב, אין מה להתפלא מזה שגם אנשי ימין פחות מחנאים מטבעם, כאלו שאינם מחפשים פסילות פרסונליות, כאלו שהיו שמחים לחזור לשיתופי הפעולה שהתקיימו לפני הטירוף של השנים האחרונות, פחות ממהרים לחבק, ופחות ממהרים לסלוח. ובתווך, שני צדדים של הויכוח הפוליטי ימשיכו לאבד עוד קצת את היכולת לעבוד יחד, באמצעות הכוחות המוכשרים ביותר שבה, לטובת המדינה שכולם נאבקים בשמה.