נכון לינואר 2026, חיים בישראל כ-111,000 שורדי שואה ונפגעי פעולות אנטישמיות, הזוכים לטיפול יומיומי מעשרות עמותות וארגוני רווחה. אולם, הנתונים מצביעים על מציאות בלתי נמנעת: בשנת 2025 לבדה נפטרו למעלה מ-12,000 שורדים, קצב של כ-1,000 איש מדי חודש. עם גיל ממוצע העומד על 88, כאשר קרוב לשליש מהשורדים כבר חצו את גיל 90, עמותות אלו ניצבות בפני שאלת קיום גורלית: כיצד יוכלו לשמור על רלוונטיות ולהמשיך לפעול ביום שבו לא יוותרו עוד ניצולים?
עמותות הניצולים צברו ידע וניסיון רב בטיפול בקשישים הסובלים מטראומה ובדידות. הן הצליחו לבנות מערכי מתנדבים מוצלחים וליצור קשרים בין-דוריים. ידע כזה יכול להפוך לכלי טיפולי משמעותי לרשויות המקומיות, מערכת הבריאות וארגונים אזרחיים נוספים, במיוחד מאז תחילת המלחמה. בשלוש השנים האחרונות, אזרחים רבים יותר מתמיד מתמודדים עם אובדן, בדידות וחוסר יציבות כשהמערכות הציבוריות אינן נותנות מענה מלא.
אי אפשר להמשיך ולפעול כאילו התפקיד של העמותות יסתיים עם פטירת כל הניצולים. על העמותות לשנות את הייעוד כדי שיצליחו לעבוד גם ללא קהל היעד המקורי, ולנצל את הידע המקצועי שצברו.
הכי מעניין
כיום, המעבר הזה כמעט ואינו קורה. המדינה לא תופסת את הידע שנצבר כנכס. העמותות נותרות במימוש הצרכים המיידיים, ללא תהליך תיעוד הידע והעברתו הלאה והניסיון שצברו נשאר בתוך הארגונים ועלול להיעלם איתם.
וחבל. הידע שנצבר בעמותות לטיפול בקשישים, מתורגם לחיסכון של מליונים לקופת המדינה. בדידות בגיל השלישי מעלה את הסיכון לתמותה בכ־25%–30% ומובילה ליותר אשפוזים וביקורי מיון. יום אשפוז בישראל עולה בממוצע אלפי שקלים, ולכן גם קיצור של 2–3 ימי אשפוז למטופל מייצר חיסכון של אלפי שקלים לאדם ועשרות מיליוני שקלים בשנה בקנה מידה ארצי. אלפי מתנדבים בעמותות מייצרים מאות אלפי שעות פעילות בשנה; בהערכת שווי של כ־40–60 ש״ח לשעת עבודה מדובר בחיסכון של עשרות מיליוני שקלים נוספים. גם צמצום של מספר השעות לטיפול לקשיש בודד בשבוע, אפילו ב־2–3 שעות, מתורגם לחיסכון של אלפי שקלים בשנה לאדם. טיפול מוקדם במצוקה רגשית מפחית פניות לשירותי בריאות הנפש ומונע הידרדרות למצבים יקרים יותר לטיפול.
עד שנת 2030 מספר הניצולים צפוי לרדת לכ-63,000. לכן כבר עכשיו המדינה צריכה לתעד את שיטות העבודה, לבנות תוכניות הכשרה לאנשי מקצוע ולשלב את הידע בתוך שירותי הרווחה והבריאות. גם הרשויות המקומיות יכולות להנות מהידע, אם ייווצרו שיתופי פעולה מתאימים איתן.
יש צורך לשנות את המודל הקיים על ידי שאילת השאלות הנכונות שיובילו לדרך החדשה: כמו למשל, מה קורה כשפועלים הפוך מהשיטה הנוכחית? למי עוד אפשר להעביר את הידע שנצבר? אילו חלקים במערכת כבר לא משרתים את המצב וניתן להחליפם? איך נראית גרסה מצומצמת ויעילה יותר של הפעילות? האם קיצור תהליכים יכול לאפשר לפתח במהירות פתרונות חדשים במקום להישאר במבנים ישנים. בדרך זו יוכלו להגדיר מחדש את היעד להפצת הידע, והמדינה תוכל להכניס את הידע למערכות הקיימות, כמו סיוע לקשישים ונזקקים וקבוצות רווחה שונות ולחסוך סכומים לא מבוטלים מתקציב הבריאות והרווחה
עוד כתבות בנושא
אולי הגיע הזמן להפסיק לראות בעמותות הללו פתרון זמני, ולהתחיל להתייחס אליהן כשותפות אסטרטגיות לעיצוב שירותי הרווחה בישראל. אם נדע לשלב את הידע והניסיון שצברו במערכות הציבוריות, ניתן יהיה לפתח מודל חדש לשירותי הרווחה, כזה שיהיה מותאם יותר למציאות המשתנה של החברה הישראלית.
הכותבות הן מייסדות "יש עם מה" עמותה לפיתוח שיטות חדשניות לעמותות