"להפתעתי התברר שלא עסקו במותג הזה": המסע בעקבות הנעדרים מהשואה

"ושוב הרדיו מנגן - מדור חיפוש קרובים / רשימות ארוכות, שמות, כתובות ומספרים / מי שהחליף את השם בעצם כבר ויתר / אינו מקשיב לתוכנית, אין בו כוח יותר".

("שרליה", שירה של חוה אלברשטיין)

איש לא ידע מה עלה בגורלו של ליאון כאהן בתום מלחמת העולם השנייה. כאהן, יהודי־צרפתי, היה פעיל ברזיסטנס, תנועת ההתנגדות לכיבוש הנאצי, ובמהלך המלחמה נעצר ונשלח למחנה ריכוז בגרמניה. לפי עדויות ניצולים, הוא הצליח לשרוד עד השחרור ואז אושפז בבית חולים. "בית החולים הזה עבר מרשות האמריקנים לרוסים, ובתוך המעבר הזה הוא נעלם ועקבותיו לא נודעו", מספרת ההיסטוריונית ד"ר תהלה דרמון־מלכה, שסבה היה אחיו של כאהן. "כשאמא שלו שמעה שחבריו שוחררו מהמחנה, היא התחילה לחפש אותו. היא פנתה לרשויות, אבל אף אחד לא ידע לתת לה תשובות. בסופו של דבר המשפחה הצליחה להגיע לבית החולים, ואחד מאנשי הצוות הרפואי הפנה אותם לקבר של נפטר ששמו היה דומה. כשפתחו את הקבר, ראו שם גופה של אדם גבוה מאוד. מכיוון שגם ליאון היה גבוה, הם הסתפקו בכך. זה השקט שהם היו צריכים, אחרי תקופה ארוכה של חיפושים.

"הסיפור הזה ליווה את סבא שלי, והתגלגל במשפחה לאורך שנים. בהמשך התברר לי שגם במשפחה של בעלי יש סיפור כזה מתקופת השואה - בזמן שבני המשפחה ברחו לרוסיה, אח של סבתא שלו נעלם. במשך עשרים שנה לא ידעו עליו כלום, עד שלבסוף הגיע ממנו מכתב. כשהתחלתי לגשש, גיליתי שכמעט בכל סיפור שואה משפחתי יש מי שלא יודעים מה עלה בגורלם".

נעדרי השואה הללו עומדים במרכז המחקר שערכה ד"ר דרמון על המדור לחיפוש קרובים - מיזם של הסוכנות היהודית שנוסד בשנת 1945 במטרה לסייע ליהודים בארץ ובתפוצות למצוא את קרוביהם שהקשר עמם ניתק בשנות המלחמה. האמצעי המרכזי של המדור לפרסום פניות של מחפשים ופרטי ניצולים היה פינה קבועה ברדיו, ששודרה בתום מהדורת החדשות של "קול ירושלים", התחנה שהפכה לימים לקול ישראל. הפינה, שנקראה גם היא כשם המדור, הופיעה במתכונת זו עד שנת 1968, אבל גם אחרי שירדה מגלי האתר המשיכה לככב בספרות ובתרבות.

סיפורו של המדור לחיפוש קרובים משך את תשומת ליבה של דרמון כשחיפשה נושא לדוקטורט בתחום השואה. היא עצמה נולדה בשנות השמונים, זמן רב אחרי השידור האחרון של הפינה ההיא, אבל המושג היה מוכר לה היטב. "זה היה מותג שסקרן אותי מאוד. אם הוא מוזכר כמעט בכל סרט ישראלי שנעשה על ראשית ימי המדינה, ואם חוה אלברשטיין שרה עליו, סימן שזה היה מותג חזק", היא אומרת. "הייתי בטוחה שכבר עסקו בו רבות, אך להפתעתי התברר שלא נכתב עליו כלום במחקר. כשהתחלתי להיכנס לעומק הנושא, הבנתי שמדובר בביטוי לתופעה רחבה מאוד".

במחקרה, שראה אור לפני חודשים אחדים בספר "נעדרים – חיפוש קרובים אחרי השואה" (הוצאת מרכז זלמן שזר ויד ושם), מבקשת דרמון להנכיח ולאפיין את הנעדרים כקטגוריה שלישית, נפרדת משתי הקטגוריות המוכרות - נספי השואה וניצולי השואה. הקטגוריה הזאת משקפת חוסר ודאות ואי שקט מתמשך, והשפיעה לא מעט על עיצובו של זיכרון השואה. "כשמנסים להבין את תהליך השיקום של הניצולים ובני משפחותיהם, צריך לזכור ש'חוויית השואה' היא לא רק האימה מכמות המוות, אלא גם חוסר הידיעה לגבי גורל יקיריך. זה מצב קשה מאוד, לפעמים אפילו קשה ממוות. אם רוצים להבין את הטראומה של השואה, צריך לתת מקום גם לאי ודאות שהתבטאה בסוגיית הנעדרים, אלו שלא מתו אך גם לא ניצלו.

"גם לגבי נעדר אזרחי יש מרחב תקווה, אבל לפעמים מעדיפים לדעת בוודאות שהנעדר מת מאשר להחזיק את התקווה שהוא חי, כי המחשבה על הסבל שלו היא איומה. לעומת זאת, דווקא בשואה המחשבה על נעדרוּת לא הייתה קשה יותר ממה שהניצולים עברו, ולכן הם העדיפו להחזיק את התקווה שהנעדר בחיים"

"היו ילדים שנמסרו למנזרים, וקרוביהם לא ידעו מה קרה להם אחר כך. היו אנשים שברחו לרוסיה ומאז לא שמעו מהם כלום בגלל מסך הברזל. לפעמים הייתה תקווה שקרוב משפחה כלשהו הצליח להינצל מהשואה, אבל קיבל מכה בראש שפגעה לו בזיכרון, ולכן הקשר עמו אבד. היו הרבה תקוות, בגלל הקושי להתמודד עם האימה ועם גודל האובדן. גם במקרה של נעדר אזרחי רגיל יש מרחב תקווה, אבל לפעמים מעדיפים לדעת בוודאות שהנעדר מת מאשר להחזיק את התקווה שאולי הוא חי, כי המחשבה על הסבל שלו היא איומה. לעומת זאת, דווקא בשואה המחשבה על הנעדר לא הייתה קשה יותר ממה שהניצולים עברו, ולכן הם העדיפו להחזיק את התקווה שהנעדר בחיים. מכיוון שהנעדרוּת אמורפית כל כך, הכול יכול להתקיים בתוכה - גם המוות וגם החיים, גם התקווה וגם הייאוש".

מעט ילדים, אבל מהר

"כשהיטלר נכנס לבלגיה אחי נמלט לצרפת, נכלא בגירס ומשם נסע לסבוי, צרפת, ומשם לדרום אפריקה. איפה הוא? אני לא יודעת. מה אתה יכול לעשות בעניין? לאחי כאן קרובים רבים שאם יש צורך יבטחו אותו. הוא בן 45. אני מתחננת שתיידעו אותי בהקדם".

"משנת 1944 לא היה לי ידיעה שבני בחיים, אז אולי יהיה לי עוד בשביל מי לחיות כי לדאבוני הרב אין לי. זאת אומרת לא נשאר לי ממשפחתי לא הבעל ולא הילדים. רק גלמודה: בנותיי ז"ל אינן. השמות שלהם הראשונה בילא, השנייה רוזה. אנא תענו לי על הנ"ל. אולי יש עוד תרופה למכאוביי הרבים".

(פניות שהגיעו למדור לחיפוש קרובים)

הסיכוי הקלוש שהנעדר עודו בחיים, אומרת דרמון, היה רק אחד מהמניעים לחיפוש הקרובים לאחר השואה. סיבות נוספות היו תחושת מחויבות פנימית עמוקה לבירור המצב, רצון להשתקם דרך מציאת הנעדרים, וגם צורך לסגור מעגל ולתקן את העבר. "כשהניצולים הגיעו לארץ, הם ניסו מצד אחד לבנות את חייהם, ומצד שני ביקשו חיבור וקשר לעבר. יש משהו בחיפוש הקרובים שעושה את שתי הפעולות הללו – גם משאיר אותך בעבר, וגם פותח לך פתח לעתיד, כי אולי תמצא קרוב משפחה שימשוך אותך קדימה ויוכל לעזור לך בשיקום. כך שיש כאן תנועה דו־כיוונית".

את חיפוש הנעדרים היא ממפה ומחלקת לכמה שלבים. ראשוני "המחפשים" היו פליטים יהודים ששבו לבתיהם באירופה מיד לאחר השואה בניסיון לאתר את יקיריהם. לא פעם הם שילמו על כך בחייהם: לפי ההערכות, כ־10 אלפים מיהודי פולין נרצחו על יד פולנים, שלא רצו לראות אותם חוזרים לערים ולכפרים שמהם גורשו.

כעבור זמן קצר נעשה החיפוש ממוסד יותר: "ועדי יהודים" שקמו בערים ברחבי אירופה, הפעילו מחלקות לחיפוש קרובים וניהלו רישומים. השלב הבא היה חיפוש בתוך מחנות העקורים, בהובלתם של רבנים צבאיים ששירתו בכוחות השחרור האמריקניים. פינה המוקדשת לחיפוש קרובים הופיעה למשל בעיתון שיצא לאור במחנה ברגן־בלזן. בהמשך הצטרפו לחיפושים גם ארגונים בינלאומיים, חיילי בריגדה יהודים ושליחים מארץ ישראל, שסייעו באיתור קרובים תוך פעילותם לעידוד העלייה ארצה.

במהלך 1945 החליטה הסוכנות היהודית להקים "מדור לחיפוש קרובים". מלבד הרצון לתת מענה לניצולים ובני משפחותיהם, ביקשה הסוכנות לקבל כך הכרה מגופים בינלאומיים ומאוכלוסיות יהודיות שעד אז לא הכירו בה כגוף המייצג את יהודי ארץ ישראל. המטרה העיקרית של הסוכנות, טוענת דרמון, הייתה הגברת העלייה לארץ. "המחשבה שעמדה בבסיס הקמת המדור", היא כותבת בספרה, "הייתה שכאשר ימצא אדם מן הארץ את קרובו בחו"ל, או לחלופין ימצא אדם מחו"ל את קרובו בארץ, עד מהרה תגיע גם בקשת עלייה כדי להתאחד עם הקרובים".

שיעור ההצלחה של המדור במציאת הקרובים האובדים נע סביב 30 אחוז, והשתנה עם השנים. הפינה הרדיופונית היומית זכתה לפופולריות, ומחקר על שיעורי ההאזנה העלה שיותר מרבע מהמאזינים לרדיו עקבו אז אחר המדור. דרמון פילחה גם את הפניות ששודרו, ומצאה שהקרובים "המבוקשים" ביותר היו אחים ואחיות נעדרים, יותר מאשר הורים, ילדים או בני זוג. אחת הסיבות לכך, לדבריה, היא הסיכוי הגבוה יותר לאתר קרובים כאלה בחיים; להורים קשישים ולילדים צעירים היה קשה יותר לשרוד. חלק מהחיפושים אחר קרובים היו כמעט חסרי סיכוי, בעיקר כאשר הורים ניסו לאתר את ילדיהם, ללא קצה חוט של מידע שיאושש את התקווה הקלושה. דרמון מביאה בספרה דוגמאות לחיפושים כאלה, שנעשו בעיקר מצורך נפשי של המחפשים.

מציאת מידע על בן זוג נעדר עשויה להיות קריטית כדי להימנע מעגינות, אבל דווקא הקטגוריה הזאת נמצאת במקום האחרון בסטטיסטיקת החיפושים. "סיפור העגינות אחרי השואה היה נרחב לעומת תקופות אחרות בתולדות העם היהודי, אבל במציאות הוא לא היה רחב מאוד", אומרת דרמון. "הרבה אנשים ונשים החליטו שהם יודעים מה קרה לבן הזוג, ולאור זה בחרו מה לעשות הלאה ואיך להתקדם בחיים. באופן כללי הייתה באמת יותר ידיעה לגבי מה שקרה לבני הזוג, וצריך גם לזכור שהקשר הזוגי פריק יותר מאשר קשר בין אחים ואחיות".

"כשהניצולים הגיעו לארץ, הם ניסו מצד אחד לבנות את חייהם, ומצד שני ביקשו חיבור וקשר לעבר. יש משהו בחיפוש הקרובים שעושה את שתי הפעולות הללו – גם משאיר אותך בעבר, וגם פותח לך פתח לעתיד, כי אולי תמצא קרוב משפחה שימשוך אותך קדימה ויוכל לעזור לך בשיקום. כך שיש כאן תנועה דו־כיוונית"

לצד זאת, אומרת דרמון, נושא העגינות ממחיש היטב כיצד סוגיית הנעדרים עשויה למנוע מהניצולים – ובמקרה הזה מהניצולות - להמשיך הלאה ולבנות חיים חדשים. "היה מאמץ עילאי לפתור את בעיית העגונות, וכל הרבנים התגייסו לשם כך. רבנים שהיו בעצמם ניצולי שואה הראו יותר אומץ בנושא הזה, ולקחו על עצמם פתרונות נועזים. הם הבינו את גודל האירוע, וגם הכירו יותר את הניצולות, וידעו שרבות מהן לא יחכו לאורך זמן, אלא אם הן דתיות מאוד. הרבה נשים יצאו מנקודת הנחה שאם הבעל שרד, הוא ימצא אותן; אם לא מצא - כנראה הוא מת. הן חשו צורך קיומי לחזור לחיים על ידי הקמת בית והבאת ילדים לעולם. הנושא של הולדת ילדים היה בנפשן. ניצולי השואה הקימו משפחות קטנות יחסית ולא ילדו הרבה ילדים, אבל הם כן ילדו אותם מיד אחרי המלחמה".

הנצחה או הנכחה

במחקרה ערכה דרמון השוואה בין המדור לחיפוש קרובים ובין "דפי העד" - מפעל הרישום וההנצחה של מוסד יד ושם, שבו הקרובים מסרו את פרטיהם של הנספים. כשמציבים את היקף הפניות למדור לחיפוש קרובים מול מספר השמות שנאספו בדפי העד באותן השנים – המחפשים מובילים בפער גדול. "ההשוואה הזאת ממחישה את חוויית הנעדרוּת במרחב הישראלי", אומרת דרמון. "שני המפעלים נועדו לתת מענה לצורך שעלה מן השטח, ושניהם פנו לציבור הישראלי וביקשו לעשות שימוש בידע שלו כדי לפתור בעיה שקשורה לשואה. הפניות אל המדור לחיפוש קרובים נמשכו בקצב קבוע, אך במפעל דפי העד היו צריכים לעבוד הרבה כדי להשיג שמות, כי הרבה אנשים לא פנו מרצונם. כשניסיתי לחקור מדוע אנשים לא רצו לתת שמות קרובים שנספו וכך להנציח אותם, חלחלה בי ההבנה שלהגיד על אדם מסוים 'הוא מת', זו אמירה קשה שאתה מנסה להימנע ממנה כל עוד אפשר. לעומת זאת, המדור לחיפוש קרובים היה גם אתר הנכחה. באמצעות הפנייה אליו אתה מנכיח את האדם שהיה לצידך, ואתה עדיין לא נדרש להנציח אותו. אתה צריך לעבור הרבה תהליכים עם עצמך לפני שתהיה מוכן להגיד שהקרוב שאתה מחפש לא יחזור".

את חושבת שיד ושם היו צריכים לאפשר למלא "דפי עד" גם על נעדרים, ולא רק על נספים?

"בדף העד הם היו יכולים לתת אפשרות לכתוב אם יודעים או לא יודעים מה קרה לאדם המתואר. ייתכן שזה היה מגדיל את שיתוף הפעולה של הציבור עם המפעל. היום, יותר משמונים שנה אחרי השואה, זה נעשה פחות רלוונטי, כי כמעט כל הנעדרים כבר מתו. ועדיין, אחרי שיד ושם הצליחו להגיע בשנה האחרונה ל־5 מיליוני שמות של נספים, אני חושבת שכדאי שיפתחו את האופציה להעיד גם על קרובי משפחה שלא ידוע מה עלה בגורלם. הספר שלי ראה אור בהוצאה משותפת עם יד ושם, כך שגם הם מתחילים להכיר בקטגוריה של הנעדרים".

לצערנו, סוגיית הנעדרים מלווה אותנו לא רק בקשר לשואה. מה ההבדלים בין נעדרי הימים ההם ובין חיילים או אזרחים שהוגדרו נעדרים לאורך שנותיה של מדינת ישראל?

"לא חקרתי אומנם את נושא הנעדרים כולו, אבל מכיוון שהמחקר שלי נגע בהרבה היבטים של נעדרות, יצא לי כמובן לחשוב ולהשוות. ישראל חריגה מאוד ב'מרדף' שלה אחרי נעדרים צבאיים, אין עוד מדינה שהסיפור הזה כל כך מרכזי בה. זה קשור קודם כול להסכם הבלתי כתוב בין המדינה לחייליה - הם מוכנים להקריב את חייהם למענה, והיא תעשה הכול כדי להחזיר אותם. נכון שיש אצלנו גיוס חובה, אבל גם במדינות אחרות שמחייבות להתגייס זה שונה.

"משהו לא נותן לנו לישון כל עוד יש אדם אחד שאנחנו לא יודעים מה קרה לו. זה קשור גם להיבטים תרבותיים שקיימים רק אצלנו, כמו התרת העגונות. באופן כללי בתרבות היהודית יש רצון לברר מה קרה לאדם שנעדר. אולי גם טראומת השואה תורמת לחוסר היכולת שלנו להישאר במצב של אי ידיעה. נכון שיש פחות מאמצים למצוא אזרחים נעדרים לעומת חיילים נעדרים. בשנים האחרונות שמענו אומנם על הנער מוישי קליינרמן ועל הילדה היימנוט קסאו, אבל יש נעדרים אחרים שאנחנו לא מודעים אליהם. כשמדובר במבוגרים, יש לפעמים אלמנט שאומר: האדם רצה להיעלם, וצריך לכבד את רצונו. אבל במקרים של ילדים, ברור שזה לא הסיפור".

"ישראל חריגה מאוד ב'מרדף' שלה אחר נעדרים צבאיים, אין עוד מדינה שהסיפור הזה כל כך מרכזי בה. משהו לא נותן לנו לישון כל עוד יש אדם אחד שאנחנו לא יודעים מה קרה לו. זה קשור גם להיבטים תרבותיים שקיימים רק אצלנו, כמו התרת העגונות, ואולי גם טראומת השואה תורמת לחוסר היכולת שלנו להישאר במצב של אי ידיעה"

את מתארת בספר איך מיד לאחר השואה, ניצולים תלו פתקים על לוחות מודעות ברחבי אירופה ופרסמו כך שמות של נעדרים. לי זה הזכיר את מה שראיתי בכניסה לבית החולים סורוקה ימים אחדים לאחר 7 באוקטובר - פתקים ובהם שמות נעדרים מהעוטף.

"נכון, היו אז אנשים שהוגדרו נעדרים במשך חודש ואפילו יותר. אני מתנדבת בפרויקט התיעוד האזרחי 'עדות 710', וראיינתי במסגרתו אנשי צוות מסורוקה. הם סיפרו לי על המשפחות הרבות שהגיעו וחיפשו את קרוביהן, ועל הפתקים שנתלו. זה החזיר אותי לתיאורים שקראתי על סוף מלחמת העולם השנייה, תיאורים שלא חשבתי שאי פעם אשמע ממקור ראשון. זה אחד הדברים שהיו קשים לי בימים לאחר 7 באוקטובר: המחקר שלי קפץ וחזר לחיים באופן מזעזע".

הפייסבוק של שנות הארבעים

"המדור לחיפוש קרובים" חזר לשידורי קול ישראל בשנים 2000 ו־2002, והפעם עסק גם בחיפוש בני משפחה של יוצאי ברית המועצות. ב־2007 עלתה שוב ברשת ב' תוכנית באותו השם, בהגשתו של ירון אנוש, שהמשיכה את המסורת. לצד פניות הקשורות לנעדרים של ממש, היו בה גם ניסיונות לחידוש קשרי־עבר שנותקו בנסיבות שונות. בשנת 2012 עברה הפינה להגשתו ולעריכתו של איזי מן, ובהמשך שודרה ב"כאן תרבות" עד שנת 2021. "כשהחזירו את התוכנית השתמשו באותו שם, אף שכבר לא היה לה קשר לסוכנות, כי 'המדור לחיפוש קרובים' היה מותג חזק", אומרת דרמון. "צריך לזכור שבמשך שנים רבות, הרדיו היה הרשת החברתית. הסוכנות השתמשה בכלים הכי עדכניים של אז כדי להפיץ מידע ולהשפיע על דעת הקהל".

תהלה דרמון־מלכה (44), נשואה ואם לארבעה, מתגוררת ביישוב בית־יתיר בדרום הר חברון. הוריה, אלישבע ז"ל ודני, עלו מצרפת בצעירותם ממניעים ציוניים, ונמנו עם מקימי היישוב. "הם נישאו ביום ההקמה של בית־יתיר, בשנת 1977, ולכן הצטרפו לחברים רק למחרת", מספרת בתם. בנעוריה למדה באולפנת ערד, ולאחר מכן בבית המדרש במגדל־עוז. בהמשך למדה מחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון, ובשלב מסוים עברה לחוג להיסטוריה, שם כתבה את הדוקטורט. בעלה ארל'ה, בוגר ישיבת עתניאל, מלמד מחשבת ישראל בתיכון בבאר־שבע.

במקביל ללימודיה האקדמיים לימדה דרמון בכמה בתי מדרש ועבדה בארגון "יסודות", שעוסק בחיבורים ובמערכות היחסים בין התורה והמסורת היהודית ובין ערכי הדמוקרטיה המערבית. כיום היא ראש החוג להיסטוריה במכללה האקדמית הרצוג וראש תוכנית "מיתרים" במכללה, שמכשירה מורים למערכת החינוך המשלב. "זה המסלול היחידי בארץ שמכשיר אנשי הוראה לבתי ספר משלבים של דתיים וחילונים. הסטודנטים גם הם קבוצה מעורבת של גברים ונשים, דתיים וחילונים, ואנחנו שמים על השולחן את החברה הישראלית ואת הצורך לדעת לדבר זה עם זה".

"במיוחד אחרי המלחמה, חינוך הוא המקום שצריכים ללכת אליו. זו משימה לאומית ממדרגה ראשונה. אין למקצוע הזה הילה, אף שהוא אחד היפים ביותר, כי יש בו מפגש עם אנשים ויכולת לשנות מהלכי חיים"

היא מספרת בעצב על הירידה במספרם של הסטודנטים במכללות לחינוך, ובכלל זה בחוגים שהיא עומדת בראשם. "במיוחד אחרי המלחמה, חינוך הוא המקום שצריכים ללכת אליו. זו משימה לאומית ממדרגה ראשונה - לבנות מחדש את החברה הישראלית ואת החוסן שלה".

מה אפשר לעשות כדי למשוך סטודנטים ללימודי הוראה?

"מעמד המורה סופג בשנים האחרונות הרבה חבטות וסובל מחוסר הערכה חברתית. השכר ההתחלתי של מורה צעיר דווקא סביר בעיניי, אבל כשצעירים מספרים שהם רוצים לעבוד בהוראה, ההורים שלהם פותחים עליהם עיניים. אין למקצוע הזה הילה, אף שהוא אחד היפים ביותר, כי יש בו מפגש עם אנשים ויכולת לשנות מהלכי חיים.

"נכון שיש הרבה בעיות בכל מה שקשור לקליטה של מורים צעירים. המערכת לא יודעת לתת להם גמישות, ולא מבינה מה אנשים רוצים היום ואיך נראה עולם העבודה. בנושא הזה צריכות להיעשות יותר התאמות. אבל אני מאמינה שאנשים אידאליסטים שרוצים לתרום לחברה הישראלית ולבנות אותה, צריכים ללכת לחינוך. המחשבה שאם אתה בוחר בהוראה זה אמור להיות המקצוע שלך עד הפנסיה כבר לא נכונה. אפשר גם לתת עשר שנים בחינוך, ולהמשיך הלאה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il