באוגוסט 1914, ימים אחרי שהאימפריה האוסטרו־הונגרית הכריזה מלחמה נגד סרביה, ובריטניה הכריזה מלחמה נגד גרמניה, פרסם הסופר הבריטי הנערץ ה"ג ולס סדרת מאמרים שלוקטו כמה שבועות לאחר מכן לספר "המלחמה שתביא קץ למלחמות". ארבע שנים ועשרים מיליון הרוגים לאחר מכן, הכותרת התמימה הפכה לביטוי שגור הלועג להבטחות גרנדיוזיות שניתנות על רקע תופי המלחמה. לא בכדי ולס ידוע לא בזכות התחזיות הגיאו־פוליטיות שלו, אלא בתור אבי המדע הבדיוני.

איש לא ציפה שמלחמת ישראל־איראן 2.0 תביא לקץ המלחמות. מתווך דירות תל־אביבי סיפר לי השבוע שמחירן של דירות ללא ממ"ד צנח השנה במאות אלפי שקלים, כך שאין לנו אלא להסיק שעם ישראל מניח שהיישומון של פיקוד העורף נמצא כאן כדי להישאר.

הקולות החשדניים והמאוכזבים שנשמעים עם חתימת הסכם הפסקת האש עם איראן אינם מתנגדים לשבועיים הפוגה מריצות ליליות למקלט, אלא מביעים חשש עמוק יותר שהולך ומשתרש בנו לאורך השנתיים האחרונות: שהמלחמה הצודקת, החשובה והיקרה הזו לא תסתיים בהשגת מטרותיה המוצהרות, אלא תמוסמס לתוך סדרת הסכמים שנושאים ריח חריף של אינטרס אמריקני.

למדנו לקבל - גם אם בחירוק שיניים – את הטענה שהמלחמה לא תסתיים כמו שרצינו. חיזבאללה טרם פורק מנשקו בלבנון, אם כי ניתן לו ליהנות מן הספק כשכוחותינו עוד מתמרנים שם ממש כעת, וגם חמאס עדיין קיים וחמוש בעזה. גם משטר האייתוללות לא נפל, ועל מותו של מיזם הטילים והגרעין נוכל להכריז רק בדיעבד, אם יקרה.

סיום המלחמה צריך לבוא בעיתוי הנכון לישראל, ולא במאורע מקרי שבו הלחץ והאינטרסים של ידידתנו הגדולה מכריעים את ראש הממשלה בנימין נתניהו. יש להכריז על כך בבירור, תוך ציון הישגי המלחמה, מגבלותיה והציפיות לעתיד הקרוב.

אסור לנו לתת למלחמה שנפתחה באירוע המחריד בתולדותינו להימחק לאיטה לתוך שגרה שמרחפים מעליה תמיד סימני שאלה. היללנו את שריר הפלא הישראלי, העובר כהרף עין משגרה לחירום, אך אל לנו לשכוח את הצורך האנושי העמוק בתהליך הפוך: בידיעה שמצב החירום הסתיים, גם אם לא לנצח, ושהחיים שלנו חוזרים לשגרה - גם אם היא שונה מזו שהכרנו בעבר.

סיומן של מלחמות מותיר חותם לאומי, תרבותי ואישי לא פחות גדול מהמלחמות עצמן. לכן בני דורו של ולס יצאו לחגוג את סיומה של "המלחמה שתביא קץ למלחמות" בשעה שנבחרה במיוחד כדי להיות איקונית, 11:00 בבוקר 11.11.1918, יום שביתת הנשק. 27 שנים לאחר מכן, כשהנשיא הארי טרומן הודיע שיפן נכנעה ללא תנאים, המוני אמריקנים יצאו לחגיגות ספונטניות בכיכר טיימס, ומלח שיצא מגדרו נישק את האישה הראשונה שראה, צעירה במדי אחות, ברגע שהפך לתמונה המפורסמת ביותר מחגיגות הניצחון. גם כשיוזף שסטלין הודיע על כניעת גרמניה במאי 1945, הרוסים יצאו לרחובות בפיג'מות וחיבקו זה את זה. אצלנו, כשהוסרו המחסומים על השטחים החדשים ששוחררו במלחמת ששת הימים, מאות אלפי ישראלים נהרו לעיר העתיקה.

מתי הסתיימה הלחימה בעזה? רשמית היא באה לקיצה באוקטובר 2025, אך זה היה שלב א' שנועד להתמזג אך תוך שלב ב', וכיום אנחנו תקועים בלימבו ביניהם. הפסקת האש עם לבנון ב־2024 הייתה חסרת שיניים עד כדי כך שאיש לא הטיל ספק בכך שנחזור להילחם שם בהקדם. אבל עכשיו הקו הצהוב בעזה הוא עובדה קיימת, וצה"ל התייצב בקו טילי הנ"ט בלבנון - מה שאומר שבקרוב יוסר עול ההפגזות מיישובי הצפון. כשנחליט בתום הפסקת האש הזו או בהמשך הדרך שטייסינו יפסיקו לשייט בשמי איראן מדי יום, המשמעות היא שמלחמת חרבות ברזל הסתיימה. רצינו ניצחון מוחלט, קיבלנו הישגים נאים וכמה כישלונות צורבים. אבל אסור להימנע מלהכריז על סיום המלחמה רק מהחשש לבוא חשבון עם כישלונותיה.

עמידות, ערבות ואורך רוח זקוקים להזנה. מלחמה שתביא את קץ המלחמות, ללא תאריך תפוגה, ושתהיה רוויה עד אין קץ בהפסקות אש ומבצעים קטנים עד שיושמד אחרון אויבינו, מבטיחה רק שחיקה וייאוש. אין לנו אשליות: חיילינו ממשיכים לעמוד על המשמר בצפון ובדרום. אבל לציבור הישראלי מגיע להרים את הראש, גם אם לזמן קצוב, ולחזור אל הלמה שבשבילו אנחנו מוכנים לשאת כמעט כל איך.

ליאורה לויאן היא העורכת הראשית של הוצאת הספרים סלע מאיר