גלילה אחת בסטוריז ותיתקלו בה - אישה בתוך המכונית, המצלמה ממוקדת בפניה, עיניה אדומות ובוכיות. ברקע מתנגנת בלדה אנגלית עצובה שבחרה בקפידה. לרוב היא לא מדברת; רק מתייפחת ומנגבת איזו דמעה סוררת, מעניקה לצופים שניות ספורות של כאב גולמי. יצא לי לצפות לאחרונה בכמה נשים כאלה, "משפיעניות הלב השבור" אני נוהגת לכנות אותן, וניסיתי להבין מה מתרחש בי.
משהו בתוכי מתכווץ לנוכח הבכי הזה. לא כי אינו אמיתי. בין שהיא בוכה על גירושיה או על לידה שקטה ובין שהיא מתעדת התקף חרדה או מתפרקת בתוך תקופה דיכאונית – לא על אמיתות הסבל אני מערערת. אני מנסה להבין מדוע, באחד הרגעים הכי שבריריים בחייה של אישה, היא חושבת: זה הזמן לפתוח מצלמה.
מה את מחפשת, אני שואלת בסקרנות אמיתית. אולי תשומת לב? אולי קהילה תומכת? אולי להגיד לעולם "תראו כמה אני סובלת ולמרות הכול אני עדיין כאן?". אולי זה אומץ מסוג חדש שאיני מבינה עדיין?
הכי מעניין
ויש שאלה שמטרידה אותי עוד יותר מהסטורי עצמו: מה חושב מי שצופה בה? האם עולה בו חמלה? האם הוא ירים טלפון לשאול מה שלומה? או שאולי נולדת בו, בין שנייה לשנייה, תחושת בטן קמוצה שהרגע הזה, שאמור להיות הכי אישי שיש, עבר עיבוד מוקדם לפני שיצא לאוויר העולם והפך למסחטת מיצי רגשות.
| צילום: איור: מורן ברק
אנחנו חיים בתרבות שמלמדת אותנו שדברים שלא תועדו בעצם לא קרו. שחוויה שלא שותפה אינה חוויה שלמה. שהכאב, כמו כל שאר הדברים, שווה יותר כשיש לו קהל. צפריר בשן כתב פעם בלשונו החדה שיום הזיכרון הוא היום שבו "באמצעות מילים אלתרמניות טובות ולחן רוסי מפעם, התעמולה עוטפת אותנו בחיבוק דובי ומעסה אל תוך תוכנו את כל היגון המתקתק הזה, מלווה בתחושת חובה והצדעה לטובי בנינו ומחנק בגרון על כל אלמנותינו היפות ויתומינו עצובי העיניים".
הוא ניסח את זה בלי חמלה (ונאלץ להדגיש שהוא עצמו יתום צה"ל, כדי שיהיה מותר לו לכתוב את זה), ולרגע כעסתי עליו, ואז הבנתי שהוא מצביע על משהו שאני מרגישה כבר הרבה שנים אבל לא יודעת לבטא.
יש לנו תרבות של יצירת תוצרת מסבל. ביום השואה אני צופה בסרטונים שמעלים קרובי משפחה של ניצולים ומשהו מציק לי. הסיפורים שם אמיתיים, כל מילה בהם שורפת. אבל הדרך שבה הם עוברים את האלגוריתם ונסחטים עד הרגש האחרון, מלווים במוזיקת רקע מתוזמנת, עוטים את בגדי הוויראליות, משהו בה מוזיל אותם. זה הופך את האפר ללייקים ואת השכול לקמפיין.
תעשיית הדמעות לא פועלת בזדון. אבל ברגע שפרצת בבכי ואז כיוונת את הגוף לעדשה ולחצת "פרסם" – כבר יצאת מתוך הרגע. כבר עמדת מחוצה לו וניהלת אותו. וכאב שמנוהל אינו כאב, הוא מצגת על כאב.
אני לא יודעת אם זה נורא בהכרח. אולי מי שלא יכול לצאת מהבית לטקס מוצא בסרטונים ובפוסטים האלו הד שמנחם אותו. אולי הרשת עושה דברים שהקהילה הפיזית שהתפוררה בצנרת השנים כבר לא מסוגלת לעשות. אבל יש דברים שהמצלמה אינה יכולה לתפוס. יש רגעים שכשמתעדים אותם מאבדים אותם.
לפני כמה שנים עמדתי לדקת דומייה ביער הילדים בפולין. לא הייתה מוזיקה. לא היה אף אחד שיאמר לי מה להרגיש ואיך. רק שתיקה ואוויר כבד ואני בתוכה. יצאתי משם עם משהו שמעולם לא הצלחתי להעביר לאף אחד. לא לבנים שלי, לא לחברה הכי קרובה. אין לו מילים, ובטח שאין לו סרטון של שלושים שניות. הרגע הזה המשיך לחיות בי שבועות, לפעמים קם אליי בלילה, ולפעמים עדיין קם.
זה מה שעושה זיכרון אמיתי - הוא משתק אותך. ואז הוא ממשיך לעבוד בך בחשאי, כמו שמרים בבצק, עד שאת הופכת לאט־ לאט למשהו שונה. זיכרון שנסחט לסרטון או לפוסט אולי מניב רגש, אבל הרגש הזה אינו שורשי. הוא כמו פרח שנקטף. יפה לרגע, אבל נובל בסוף היום.
האם אנחנו לומדים לחוות פחות כדי לתעד יותר? האם אנחנו מסוגלים לשהות בתוך הכאב בלי לגזור עליו קופון? לתת לאפר להיות אפר, לשכול להיות שכול, לא לנסות להפוך אותם לדבר מה אחר?
כי כל ניסיון כזה, בסופו של דבר, אינו לכבוד המתים. הוא לנחמת החיים שמסרבים לשבת עם הכאב עד תומו.