כשהייתי בן עשרים בערך חזרתי לילה אחד מהכותל ומצאתי על איזו גדר ברחוב רמב״ן את ״האדם מחפש משמעות״ של ויקטור פראנקל. לקחתי אותו איתי לישיבה והתחלתי לקרוא בו כבר באותו הלילה. אני זוכר שהוא הרעיש אותי ושהקריאה בו הייתה מוחשית, חדה ומפוכחת מאוד. יכולתי ממש לדמיין את עצמי שם, במחנות הריכוז וההשמדה. לראות את המראות, לשמוע את הקולות, להריח את הריחות.

כמו רבים, נתפסתי על המוטו שפראנקל אימץ בשם ניטשה ש״מי שיש לו איזה ׳למה׳ שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל ׳איך׳״. אבל עוד יותר ממנו נתפסתי על הקטע המדהים שבו פראנקל מספר על ההומור. כן, כן. הוא מספר איך ברגעים הכי איומים, מול הסיטואציות הכי מזוויעות שהמוח האנושי כלל אינו יכול לשאת, הוא וחבריו מצאו את עצמם משתמשים בצחוק ובאירוניה. או בלשונו: ״היה זה בבחינת להטוט שאדם לומד בשעה שהוא מסגל לו את אומנות החיים״.

מה יש להגיד. עומד אדם בגיא צלמוות במלוא התגלמותו ומסגל לעצמו את אומנות החיים. עד לפני זמן לא רב, המשפט הזה והתיאור הזה באמת נשמעו כמו דבר בלתי ייאמן, אבל אז חזרו החטופים ממנהרות המוות של עזה וסיפרו גם הם את אותם הדברים ממש. ועדיין, אם חושבים על זה, זה בלתי נתפס. כוח החיים זה פשוט דבר בלתי נתפס.

פעמיים ברצף קראתי את ״האדם מחפש משמעות״. בלילות, בבקרים, בזמן הלימוד ובהפסקות. נשאבתי כל כולי לתוך הספר הזה, ובתקופה שאחר כך הייתי יוצא מהישיבה לבדי, לוקח קו 33 מהר נוף, יורד בהר הרצל והולך ברגל דרך היער למוזיאון יד ושם. כמעט מדי יום.

הייתי בסוג של אמוק. רציתי לדעת הכול. רציתי להרגיש הכול עד העצם. הייתי נכנס לפירמידת המוזיאון הארוכה, עובר מיצג־מיצג, לא מפספס אות או תמונה או סרטון. פעם ועוד פעם ועוד פעם. הייתי מרותק למקטע הראשון של המוזיאון, שמתאר את עליית המפלגה הנאצית לשלטון ואת התעמולה שקדמה לה. חיפשתי בתמונות השחור־לבן הרבות את מבע העיניים של האנשים מהתקופה ההיא. של הנשים. של הילדים. ניסיתי להבין מה עובר להם בראש. ואיך ייתכן שהם כולם כמעט השתכנעו ברעיונות המחרידים של המפלגה שלהם.

לא בכיתי אז, לא פחדתי ולא צללתי אחר כך לדיכאון עמוק. מוזר. הייתי פשוט נעול על זה עד כדי כך שלא הרשיתי לעצמי לשקוע. זה היה ניסיון לדעת הכול כדי לשלוט לכאורה בסיטואציה לא לי, שנמצאים בה כל הדברים הרעים ביותר בעולם ואין בה שום שליטה. רק חוסר אונים. וככה, יום אחר יום הייתי נכנס ליד ושם, עם הכובע והחליפה שלי, וסופג הכול. שם, ברגעים ההם, בשעות הארוכות שהעברתי במוזיאון השואה הזה, התעצבו אצלי תובנות רבות שחלקן אינן מרפות ממני עד היום.

כעבור כמה שנים הכרתי את עידו, חבר טוב שבדיוק כתב עבודה אקדמית שעסקה בדמותו וספריו של ק. צטניק, הלא הוא יחיאל די־נור, העד הידוע ממשפט אייכמן שאיבד את ההכרה תוך כדי העדות. וככה, שוב, בלי משים, נשאבתי באדיקות לתוך עולמו של ק. צטניק. איתרתי בחנויות יד שנייה את כל ששת ספרי ״סלמנדרה - כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים״ וקראתי אותם הלוך ושוב. הייתי עם הארי פרלשניק, גיבור הסדרה, בכל תחנות חייו הסוערים. אחר כך צללתי לפולמוסים סביב הביקורת על ספריו של ק. צטניק ונטרפתי מהתיעודים המיסטיים שקרו במסגרת הטיפול שלו באל־אס־די. ושוב, גם הפעם, כמו אצל פראנקל, לא הייתי אחוז אימה, משותק או לא מסוגל להמשיך לקרוא. להפך. בלעתי הכול. הפנמתי הכול. סידרתי לעצמי את הכול בראש.

עד שישבנו, כמה חברים - זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו עישן לידי ג׳וינט, היה סבב כזה כמו שמקובל, והגיע תורי. לא עישנתי גראס לפני כן אף פעם וחשבתי שהגיע הזמן. לקחתי שאכטה ארוכה, ואחריה עוד אחת וככה, כעבור כמה סיבובים הרגשתי שאני צריך להניח ראש על הספה. הפה שלי התייבש, וכששכבתי ועצמתי עיניים הדבר הראשון שחשבתי עליו היה יד ושם. וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי ״שם״ מצוקה. שהקירות סוגרים עליי, שאני רדוף ומאוים. הרגשתי יהודי בורח ללא שום סיכוי להינצל.

התברר שכל הביקורים האובססיביים ההם בהפסקות הצהריים נכנסו לי עמוק לאיזה תת־מודע מודחק ומצאו בסוף את הדרך לצאת משם. ומאז לא נגעתי יותר בגראס ולא ביקרתי ביד ושם.