"עבדים היינו, עתה בני חורין", נשיר הלילה ליד שולחן הסדר. חירות היא מושג חמקמק הנתון למניפולציות. אפילו המשטרים הדכאניים ביותר, כמו המשטר האיראני, פושטים טלפיהם ומכריזים "אסתקלאַל" ו"אזאדי" (עצמאות וחירות). לכן חז"ל דאגו לפרט את הערך הזה ולגלם אותו בחקיקה ובמוסדות.
על הפסוק "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ־לֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ־לֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", אומרת המשנה במסכת אבות: "אל תקרא חָרות אלא חֵרות". מדרש תנחומא מפרט: חירות ממלאך המוות, חירות מן הייסורים, חירות מן המלכויות. אנו רגילים להבין את הביטוי "חירות ממלכויות" בהקשר של עצמאות מדינית, ההפך מ"שעבוד מלכויות". אבל לאמיתו של דבר, החירות המבוקשת איננה רק ממלכות חיצונית כופה, אלא גם ממלכות יהודית עצמאית.
כוח שלטוני נוטה להשחית; זוהי ההנחה הפשוטה העולה מספר דברים, ומהלכות מלכים בחז"ל וברמב"ם. לשליטים יש נטייה טבעית להסתחרר. כשאתה מסתובב עם רכבים משוריינים, מאבטחים ופמליה, טס במחלקות ראשונות ומתחכך בשועי עולם – אדי העוצמה עולים למוח והתודעה עוברת אינפלציה. במקום להיות "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש", המנהיג עלול להפוך עבד נרצע ליצריו ולתשוקותיו. עיינו ערך אחאב, שאומנם לא הקפיד על קלה כבחמורה אך היה מנהיג מוכשר ביותר במדיניות חוץ, מלחמות ובריתות. רעייתו שכנעה אותו לגזול את כרם נבות ולהרוג את הנגזל, והשחיתות השלטונית בישרה על סופו. "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ", התריס מולו אליהו התשבי, וגזר את עונשו: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה". אם אליהו היה חי היום, אולי היה חוטף שיימינג ברשתות ותביעת דיבה.
הכי מעניין
לכן שמואל מזהיר את העם מפני מינוי מנהיג עם כוח מופרז. "וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם, וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא". כי גם אם המלך יהיה דוד בכבודו ובעצמו, אין שום ערובה שהנכד שלו לא יהיה רחבעם, שייטה אחרי עצת הנערים ויקרע את המלוכה. לכן המקרא מגביל את כוחה של המלוכה, גם ברמה החומרית ("וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ"), וגם ברמה המוסדית – הסנהדרין איננה כפופה למלך, והמלך עצמו כפוף לחוק.
חלוקת הכוח השלטוני שיצרה היהדות טמנה את הזרעים למחשבה הפוליטית המודרנית, שהופיעה במשנתם של מנסחי "הפדרליסט" ואצל הוגים כמו מונטסקייה. העיקרון אותו עיקרון: אי אפשר לסמוך על מידותיו ורצונו הטוב של השליט, וצריך להגביל את כוחו באופן מוסדי באמצעות הפרדת רשויות ויצירת מתח קבוע ביניהן.
ליהדות היה גם מוסד חברתי קריטי שתפקידו להציב מראה מול השלטון ולחשוף את מערומיו. זהו הנביא, המוכיח והמתריע בשער. הרבה לפני המרכיב המיסטי, נבואה היא קודם כל אופי. כמו שכתב יהודה עמיחי: "מִשְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה בַּחֶדֶר / תָּמִיד אֶחָד עוֹמֵד לְיַד הַחַלּוֹן / מֻכְרָח לִרְאוֹת אֶת הָעָוֶל בֵּין קוֹצִים / וְאֶת הַשְּׂרֵפוֹת בַּגִּבְעָה". תפקידו של מי שרואה את העוול בין הקוצים איננו לתקוף את האופוזיציה אלא לבקר את הקואליציה. בתקופה שבה המלך היה ירא שמיים, נתן הנביא וגד החוזה יכלו לבצע את תפקידם והמלך הרכין ראשו והודה "חטאתי לה'". בתקופות חשוכות יותר הנביא פעל בתנאים הרבה יותר מאתגרים, כמו ירמיהו שהושלך אל חצר המטרה.
ביקורת לשם שמיים
מאז שחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מנביאים, ואחרים היו חייבים להיכנס לנעליהם. האחרים האלה, אליבא דז'בוטינסקי, הם העיתונאים. אין מישהו אחר שיעשה בימינו את העבודה.
הטובים לתקשורת, אמר פעם אורי אורבך, ואם אנחנו נאמנים למסורת היהודית, אזי השליחות המרכזית של העיתונאים היא להיכנס בנעלי הנביאים ולבקר את השלטון. לחשוף את ערוותם של שמאלנים זה בונוס, אבל לבקר את הממשלה זה התפקיד. מדוע עיתונאים בימין מתקשים כל־כך להניף דגל אדום כאשר שלטון הימין יורד מן הפסים במעשה או במחדל? ולמה לציבור הימני קשה כל־כך לשמוע ביקורת מימין על הממשלה?
הסיבה נעוצה בטראומה שאנחנו סוחבים על גבנו: עולם התקשורת הישראלית מלא בעיתונאים שכבר כמעט שנות דור לא מפסיקים לבקר את שלטון הימין, והם עושים זאת כמעט תמיד מהסיבות הלא נכונות. הפוזיציה שלהם כל כך שקופה, שגם כשהם מבקרים כשלי ביצוע או שחיתות אישית, המניע הלא־סמוי שלהם הוא מחלוקת חריפה על ליבת הערכים של הימין – עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל.
אותם עיתונאים החליפו נושאים מעת לעת – יוקר המחיה, מתווה הגז, הצוללות, תיקי האלפים, הרפורמה המשפטית, עסקת החטופים – אבל המטרה תמיד הייתה אותה מטרה: לפגוע בשלטון הימין. לפעמים המחלוקת הערכית הונחה בגלוי על השולחן, כמו בביקורת על חוק הלאום. לפעמים הם ניסו לשדר ענייניות כמו במאבק נגד הרפורמה, אבל מי שהקשיב לנאומים באולפנים הרגיש מיד שהפוזיציה הפוליטית משפריצה להם מהאוזניים. הביקורת שלהם הפכה לנזק ממשי בעיתות משבר לאומי, כאשר הם השרו אווירת נכאים ודה־מורליזציה במקום להפיח תקווה בעם. בעקבות זאת כבר לא היה אפשר להקשיב להם.
בשלב הזה, חלקים נרחבים מבין עיתונאי הימין עשו שתי טעויות: הם לקו בתסמונת "זאב זאב" והפסיקו להקשיב לביקורת משמאל גם כשהייתה נכונה והיה בה טעם, והם התחילו להאמין שהתפקיד המרכזי שלהם הוא לתת קונטרה לביקורת משמאל ולהגן על השלטון באופן עיוור, במקום למתוח ביקורת עניינית על בסיס ערכי המחנה הלאומי. אותם עיתונאי ימין נטשו את העמדה הקדמית שלהם והפקירו אותה, והשאירו את הציבור קירח מכאן ומכאן.
בעיני מחנה הרוב בישראל, יש הבדל עצום בין ביקורת על הממשלה מימין ובין ביקורת משמאל. הביקורת מימין מגיעה מאנשים שמאמינים בכל מאודם בערכי הליבה של המחנה הלאומי, והם מבקרים את השלטון לא כאשר הוא מממש את הערכים הללו, אלא כשהוא פועל נגדם. כאשר עיתונאים בימין נוטשים את המשמרת שלהם, שלטון הימין הולך ומתמכר לכוח, הולך ומסתאב, הולך ומאבד את המצפן המוסרי. זה מה שקורה לכל שלטון שלא עומד מול מראה.
אם הייתה ביקורת אפקטיבית מימין, לא היינו רואים ממשלה שנמנעת מהטלת סנקציות על משתמטים כשהרמטכ"ל מתריע שמערך המילואים קורס
אם הייתה לנו ביקורת אפקטיבית מימין, לא היינו רואים מחטף לילי של 800 מיליון שקל לאוכלוסיות לא משרתות בתקופת מלחמה יקרה שמותחת את המשק הישראלי לקצה; לא היינו רואים ממשלה שנמנעת מהטלת סנקציות כלכליות על משתמטים כאשר הרמטכ"ל מתריע בפניה שמערך המילואים קורס; ההתיישבות המפוארת ביו"ש לא הייתה שבויה בידי קומץ פורעי חוק המטילים עליה כתם מוסרי; היינו רואים רפורמה משפטית אמיצה ואחראית, המתקנת את היחסים בין הרשויות באופן שקול ולא בנוהל אדמה חרוכה שדרדר את היחסים בין הרשויות אל מתחת לקו האדום התחתון; ואם הייתה לנו ביקורת אפקטיבית מימין, לא היינו רואים במפלגות הימין כל־כך הרבה חדלי אישים ומלחכי פנכה, הצוברים כוח פוליטי בזכות שקרים וחנופה.
עבדים היינו, עתה בני חורין. אבל חירות איננה רק היכולת לבחור שלטון המבטא את ערכינו, אלא גם היכולת לעמוד מולו כשהוא סוטה מדרכו. בלי נביאים, בלי עיתונות שמוכנה לשלם מחיר, בלי מחנה שמסוגל לשמוע ביקורת מבית, גם שלטון ימני עלול להפוך לעוד צורה של שעבוד. החירות האמיתית איננה נמדדת רק בריבונות, אלא גם באומץ להגביל אותה. חג כשר ושמח.
עמרי אסנהיים | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
מדרון חלקלק
ביום שני השבוע קיים בג"ץ דיון בערעור שהגיש העיתונאי עמרי אסנהיים על החלטותיהן של ערכאות קודמות, שחייבו אותו להעביר למשטרה את חומרי הגלם מהריאיון שקיים עם אלי פלדשטיין. את החומרים הללו ביקשו גם יונתן אוריך וגם המשטרה, כל אחד מטעמו, מתוך ציפייה למצוא בהם גרסאות נוספות ל"פגישה הלילית" שערך פלדשטיין עם צחי ברוורמן, אשר לפי החשד נועדה לסכל את חקירת ההדלפה ל"בילד".
הראשון שחייב את אסנהיים להעביר את החומרים היה השופט מנחם מזרחי. בערעור למחוזי קבעה השופטת שרון גלר שחיסיון עיתונאי חל רק על מקור שדרש שדבריו יהיו "לא לציטוט", והורתה לאסנהיים להעביר לה את כל החומר כך שהיא תחליט מה להעביר למשטרה. על כך ערער אסנהיים לעליון.
צריך לומר שחלק מהביקורת שהופנתה לאסנהיים סביב הכתבה הייתה מוצדקת. נטען שהוא לא שאל את השאלות הקשות, ואִפשר למרואיין שלו לשרטט נרטיב בעייתי בלי לעמת אותו עם כל העובדות. אבל זה לא משנה את הסוגיה העקרונית: חברה שמבינה את חשיבותה של עיתונות חוקרת, לא יכולה להתייחס לעיתונאים כאל מקור לחומרי חקירה.
אין עיתונות חוקרת בלי חיסיון עיתונאי, והוא לא יכול להיות מצומצם. חיסיון צריך לחול גם על חומרי גלם כמו הקלטות שנותרו על רצפת העריכה. ככל שהחיסיון יהיה רופף יותר ותלוי בשיקול דעתו של שופט אקראי, תקטן עד מאוד המוטיבציה של מקורות לשוחח עם עיתונאים. אין הצר שווה בנזק המלך.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
