את הקניות לפסח אנחנו עושים בסופרמרקט אחר מזה של שאר השנה. סופרמרקט שאליו אנחנו נוסעים במיוחד כי יש בו מבחר מוצרי פסח שאין באף מקום אחר. כל מיני דברים שמיובאים מחו״ל וכל מיני מרצ׳נדייז כאלה של פסח. ככה גם בשנה שעברה הגענו לסופר הזה, וכבר בכניסה ראינו סלסילות גדולות עם כל מיני גאדג׳טים ייעודיים לחג, כמו ערכת בדיקת חמץ מגניבה או מתקן מיוחד למצות ששומר טריות או גביעים חד־פעמיים שמכילים בדיוק את השיעור ההלכתי לארבע כוסות. ושם, בין כל הדברים האלה הייתה גם סלסילה גדולה מלאה במוצר שלא ראיתי בחיים. זו הייתה מעין שקית למינציה כזאת קטנה בגודל של פלאפון כשר עם תבליטים למקשים. ובתוך השקית הזו, היה קרטון בצורת פלאפון שאמור לדמות את השימוש במוצר, ועל הקרטון נכתב: מוצר חדש! למהדרין מן המהדרין! נרתיק כיסוי לטלפון נייד לפסח! מתאים לכל סוגי המכשירים! אטום במיוחד ללא חשש כלל וכלל! והכול היה עם סימני קריאה. ולרגע קטן חשבתי שזה מוצר פרודי, הטרלה משעשעת ומושקעת, אך די מהר הבנתי שלא. ממש לא. ראיתי אנשים קונים אותו ברצינות תהומית. בודקים אותו היטב מכל כיוון, מסובבים לפה ולשם, משל היה אתרוג בשוק ארבעת המינים.

מה אני אגיד. בחיים שלי לא ראיתי מוצר כזה, וכמה שלא ניסיתי להבין את עומק השימוש ההלכתי בו - לא הצלחתי. ואז קרה משהו שלא קורה לי בדרך כלל. לפתע הרגשתי שהמוצר הזה והאנשים שקנו אותו גורמים לי לאיזה מבט בז ומזלזל. ואני בדרך כלל לא טיפוס שמזלזל חלילה במנהגים, גם כאלה שאני לא נוהג ושמחמירים ביותר. הרי לכל מנהג, מן הסתם, יש יסודות בהררי קודש, כאלה שעברו מדור לדור ומקהילה לקהילה, אבל מגן אטום לפלאפון נראה לי כמו איזו מוטציה שיצאה משליטה. כמו דבר שעלול לגרום את הפעולה ההפוכה. לא הקפדה יתירה אלא דווקא זלזול בהלכות ובמנהגים המעוגנים ובמסורת האמיתית.

מדי שבת בבוקר אחרי התפילה אני קורא ולומד קצת בספר המדהים ״סדר יום״ של אדם ברוך ז״ל. אני מאוד אוהב את אדם ברוך וחושב שחסרות כיום דמויות כמותו בציבוריות הישראלית. דמויות כאלה שהן שילוב מיוחד ועמוק בין יהדות לישראליות ואולי ארחיב עליו בהזדמנות בטור נפרד. בכל מקרה, למי שלא מכיר, ״סדר יום״ (ושני הכרכים הנוספים ״בתום לב״, ו״חיינו״) זה ספר מלא קטעים קצרים של התרחשויות יומיומיות והמבט ההלכתי עליהן. זה לא ספר הלכה במובן הרגיל שלו, אלא יותר ספר הגות על האופן שבו ההלכה היהודית מתממשקת עם החיים הישראליים. והספר הזה לכל אורכו מכיל גם חוויות אישיות של אדם ברוך בעצמו, סיפורים שהגיעו לפתחו וסיפורים ששמע. ושם יש קטע נהדר שנקרא ״ביעור חמץ. שכל ישר״ ובו אדם ברוך מספר על ערב פסח בילדותו בשכונת מאה שערים. וכך הוא כותב: ״חבורה של ינוקות ואני בתוכם, בן כשלוש, מבערים חמץ כאילו הוא גילום כוחות הרשע עלי אדמות. עוברים ממגירה למגירה, ממדף למדף, מפינה לפינה, מחריץ לחריץ, מחדר לחדר, מהבית למבוא, מגרדים חמץ בציפורניים. והנה כשסיימנו, לא נחה דעתו של המבוגר שבינינו... והציע שלאחר ביעור כל חדר יתייצב אחד מאיתנו על מפתנו כשומר מפני חולדה אפשרית שחמץ בפיה. ועוד אנחנו מתכוננים לכך, הגיע סבי הרב יצחק יעקב וכטפויגל... חייך, ליטף את ראשינו והביא את הגמרא. לא אשכח את תמונת סבי, מורה לינוקות באצבעו את המשנה בפסחים וקורא בנגינה: 'אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית... שאין לדבר סוף'... בדקת היטב? ביערת היטב? עשה לזה סוף. אל תיכנס להגזמות. כי ההלכה מחוברת לחיי המעשה ולמידתם של אנשים רגילים״.

בשבת האחרונה סיפרתי לחמי על הקטע הזה של אדם ברוך ז״ל. על הנורמליות שבו, שבאה לידי ביטוי כבר באמירה של המשנה ש״אם כן, אין לדבר סוף״. זו אמירה שעושה כבוד למוסד ההלכה. שמניחה בו איזה היגיון, טעם ודעת. וחמי סיפר על בחור אחד שהוא מכיר שיצא בשאלה לפני כמה שנים טובות. וכששאלו אותו מה גרם לו לעזוב ככה הכול, הוא אמר ״הלחץ והנרווים של ערב פסח״, וזה אולי נשמע מצחיק ואולי זו לא נשמעת סיבה כזו דרמטית ליציאה בשאלה, אבל בעומק יש בסיבה הזו כאב חשוף ואמיתי שאני לגמרי יכול להבין.

פסח וההלכות הרבות הנלוות לו הוא ההזדמנות של שומרי ההלכה לדעת מתי לעצור. כי אם לא, נמצא את עצמנו קונים נרתיק ניילון לפלאפון, ואחרי נרתיק ניילון לפלאפון מי יודע מה יהיה הדבר המטורלל הבא. וככה, אין לדבר סוף.