האפליקציה של גוגל תמונות שולחת לי מדי פעם התראות תחת הכותרת "היום לפני". לפעמים היא מזכירה לי דברים שמחים. היום לפני תשע שנים הפכתי לאבא. היום לפני שנתיים רוני הקטנה שלנו נולדה. ולפעמים היא מזכירה לי דברים עצובים. את אבא שלי שנפטר לי פתאום. חברים שניתקו קשר. ואת הלידה השקטה שעברנו בבילינסון, האפליקציה תיארה במילים "טיול לפתח תקווה". ולפני כמה שבועות, קיבלתי עוד התראה כזאת של "היום לפני", וראיתי, ש"היום לפני" שש שנים, במרץ אלפיים ועשרים, פרצה מגפת הקורונה. הייתי אז בדיוק ביום צילום, והתחילו לצוץ ידיעות משונות על מגפה איומה שמשתוללת בעולם ונמצאת עכשיו בדרכה לישראל. אני זוכר את היום הזה בכל הגוף. תנסו גם אתם להיזכר בימים המוטרפים ההם. בסגר הראשון. בפחד מפני הנגיף האכזרי. בתחושה הזאת, של האימה, בהבנה העמוקה, האיומה הזאת, שהחיים כאן, בעולם הזה, יכולים להתהפך, ברגע אחד.

בחודש מרץ לפני שש שנים החיים שלנו התהפכו לנו על הראש. המגפה חרפנה את העולם. החיים עמדו מלכת. כולם הסתובבו עם מסכות על הפנים. אחר כך המגפה חלפה, והתחילו ההפגנות. ממשלה גסת רוח העבירה רפורמה גסת רוח, המדינה עלתה באש, הזעם שטף את הרחובות, כולם שנאו את כולם. אני זוכר את התמונות האיומות שצולמו בתפילת נעילה, ביום הכיפורים, בכיכר דיזנגוף בתל אביב. כבר שם, כבר אז, עלה ריחו המר של החורבן. ואויבינו האכזרים הריחו את הריח הזה. כמה ימים לאחר מכן, בבוקר שמחת תורה, פרצה המלחמה האיומה בתולדות ישראל. אלף מאתיים ישראלים נרצחו ביום אחד. מאתיים וחמישים בני אדם נחטפו, ונלקחו אל אפלת המנהרות. את הסיוט הזה לא יכולנו אפילו לדמיין. בכל קבוצות הווטסאפ, בכל הקיבוצים והיישובים בעוטף, נשאלה שאלה אחת פשוטה – איפה הצבא. הסרטונים בטלגרם היו מסמרי שיער. המחבלים עברו בית בית, ושרפו אנשים. כמו בפוגרומים האיומים שעברנו. כמו בשואה. באולפני החדשות שאלו האם גם חיזבאללה יצטרף למערכה, ואולי גם איראן, ומצרים, וירדן, וסוריה, והפלסטינים בגב ההר. למה לא בעצם. אולי זה הסוף. נדמה לי שאין ישראלי שלא חשש לחייו ביום הזה. אני הייתי בטוח שהם יגיעו לתל אביב. נעלתי את הבית. חיפשתי גז פלפל וסכין מטבח חדה. נצמדתי לחדשות. מאז חלפו שנתיים וחצי. המלחמה עדיין כאן. היא באה בגלים. עזה, לבנון, תימן, איראן, ושוב עזה, ושוב איראן, ושוב לבנון. שש שנים חלפו מאז שפרצה מגפת הקורונה. והחיים עדיין לא שבו למסלולם. המציאות עדיין אלימה ומחורפנת. העולם עדיין הפכפך ולא יציב. הוא מלא בדם ובאש ובתמרות עשן. כבר שכחנו איך נראית שגרה.

שש שנים של טירוף. אני זוכר את ליל הסדר הראשון, בתחילת ימי הקורונה המתישים. ליל הסגר. איש איש וביתו. אני זוכר שחשבתי לעצמי, וואו, איזה מטורף הכול, איזה עולם משוגע, טוב, לא נורא, בשנה הבאה החיים יחזרו למסלולם. אבל לא. החיים לא חזרו למסלולם. זה כבר שש שנים, שכל שנה, בפסח, אני אומר לעצמי, וואו, איזה טירוף, איזה עולם משוגע. והטירוף לא עובר. והחרפון לא עוצר. ושוב אנחנו חוגגים פסח, עם חרדה בכל הגוף. ושוב אנחנו שרים בגרון ניחר, והיא שעמדה, לאבותינו ולנו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. פעם לא באמת הבנתי מה אני שר. אבל היום אני מבין. היום אני כבר לא תמים כמו פעם.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. מה זה אומר בכלל. השנים האחרונות לימדו אותנו, בדרך הקשה, מה זה אומר להיות יהודי בעולם. ומה זה אומר להיות בן אדם בעולם. הם לימדו אותנו שהחיים הם טלטלה מתמשכת. שביום בהיר אחד, הבית שלך, בארץ גושן, או בשכונת יד אליהו בתל אביב, יכול להפוך למרחב זר ומנוכר. שמדי פעם, יהודי צריך לברוח. צריך למצוא מקום בטוח לילדיו. מה הסיפור של בני ישראל שיצאו ממצרים. הם נעקרו מבתיהם, הסתובבו שנים ארוכות במדבר, עמדו מול הר בוער באש תופת ובעשן. חטפו עונשים איומים, וצעדו אל עתיד לא ידוע, בארץ לא זרועה. הילדים שלהם אומנם הגיעו אל הארץ המובטחת, אבל הם עצמם העבירו את שארית ימיהם בערפל הסמיך של המדבר.

זה כבר ליל הסדר השישי ברצף שבו חיינו אינם חיים. שוב נשב על מצות ומרורים ואזעקות, ונייחל לחיים פשוטים, רגועים, תמימים, של שגרה נינוחה ומוכרת. ואולי, אפשר כבר לומר, בזהירות, ובעצב, אולי החיים באמת השתנו, אולי העולם השתנה, אולי המציאות הזאת, הרעועה והמטלטלת, היא המציאות שלנו לשנים הבאות. אולי חוסר היציבות הוא הדבר היציב היחידי בחיינו החדשים. מגפה, סגרים, הפגנות, מלחמה, עוד מלחמה, עוד מלחמה, דזבין אבא בתרי זוזי, ומה הלאה, מה השלב הבא.

אני יודע שקוראיי הוותיקים מגחכים עכשיו בליבם. מי שחי בעולמנו מספיק זמן יודע היטב שהיציבות הזאת היא אשליה. מתחת לשגרה הנינוחה מסתתרת כל הזמן מציאות קשה, אכזרית ומחורפנת. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. החיים קשים ואכזריים. כל בעלי החיים יודעים זאת. רוב תושבי כדור הארץ מרגישים זאת יום יום. ובכל זאת. על היציבות הזאת אני חולם. לאשליה הזו אני מייחל. ואני תפילה, שבשנה הבאה, בסופן של שבע השנים הרעות, נוכל לחגוג את ליל הסדר, בפשטות, בשמחה, בתמימות, כמו פעם, כמו שצריך, השתא הכא, השתא באסה, לשנה הבאה בני חורין.