שישה ימים אחרי שמשה הבטיח שהכינו את מצרים במכה חסרת תקדים, הגענו לסיבוב שני אל מול הים. מתברר שהאיום המיידי הוסר אך לא האיום הקיומי, או להפך, ופעם נוספת תוך שבוע הגענו לרגעים היסטוריים שאמורים לקרות אחת לדור. וחכמינו מספרים שכבר ברגע ההוא, בימים ההם בזמן הזה, התפצלנו לארבע כתות אל מול הים. זה טיבו של משבר. הוא תמיד מפצל אותנו לכתות.

בכת אחת עמד משה רבנו. סביר שהוא לא היה שם לבדו. היו עמו חבורה גדולה של בני־עמרמיסטים, שמוכנה להאמין לכל מה שיוציא מפיו. גם כשנראה כאילו התברברנו במדבר, הם יספרו בתוכניות הרדיו שמדובר רק בתרגיל שנועד למשוך את פרעה אחרינו ולהנחיל לו תבוסה סופית, ולנו ניצחון מוחלט. חכו־חכו, הם מנופפים באצבעם כמו יודעי דבר, התוכנית הגדולה עוד רגע תתגלה, הישועה תופיע, אם רק נלך בעקבותיו אל תוך הים ונצביע עבורו פעם נוספת.

כת אחרת אומרת "נעשה מלחמה". היא תמיד אמרה את זה. עוד לפני שירדנו למצרים. היא לא הייתה צריכה את 7 באוקטובר כדי להתעורר מן הקונספציה. ואין לה כוונה לחזור אליה גם אחרי שיטבע המצרי האחרון בים. היא תמצא לה כבר מישהו להילחם בו. תעפיל מולו אל ראש ההר תוך התעלמות מן ההנהגה הרופסת של משה. אנחנו נתרגז עליה פעמים רבות לאורך ההיסטוריה. אבל ניזכר שיש משהו בדבריה כל פעם שנקום ב־6:29.

הכת שנמצאת בצד השני של הסקאלה דורשת לשוב למצרים. היא לא הייתה סגורה עד הסוף על זה שהיציאה היא רעיון טוב מלכתחילה. נכון שהמצרים גם לא סימפטיים, אבל זו לא הייתה ההתגרות של משה ואהרן שגרמה להם להקשיח את ליבם ולקחת לנו את התבן? והאם אנחנו יכולים ללכת במצפון נקי עם כלי הזהב והכסף ש"שאלנו" לכאורה בלי כוונה אי פעם להחזיר? ושוב, זה לא שהם בסדר. גם השלטון שלהם הוא אנטי־דמוקרטי ורומס זכויות אדם. אבל נניח שנצליח לנער אותם בתוך הים, מה אז? תבטיחו לנו שנשאר רק קרב אחד עם העמלקים, ועוד אחד בחזית הכנענית וגמרנו? ואז אולי רק סבב אחרון נגד הפלישתים, ועוד ניצחון מוחלט על המדיינים ועל המואבים, ועוד פעם על המצרים, וזהו? עד לסבב הבא, או לחורבן?

החלוקה הברורה בין הכתות עוסקת לא רק בשאלות פוליטיות, מעשיות. היא עוסקת גם בתגובות הנפשיות. לעומת מי שמוכנים לסבול הכול בשקט, יש כת גדולה של מי שברגע שהעניינים מתחממים הם מתחילים "לצווח כנגדם". יש להם מה להגיד על התרעות פיקוד העורף ועל פיזור המקלטים ועל התפקוד של מערכת החינוך. ומה בדיוק אמורים לעשות עם מיליון וחצי ילדים קטנים במשך לילה שלם ברוח הסוערת ואם ידענו שהטיול במדבר הולך להסתבך, איך זה שיצאנו לדרך רק עם כמה חתיכות לחם יבש. התלונות שלהם יכולות קצת להציק. אבל חשוב לזכור שיש גם כת אחרת, שאסור להתעלם ממנה, שמבקשת כבר בשלב הזה מרוב ייאוש פשוט ליפול לים.

התיאור של הכתות העומדות אל מול הים מופיע במדרש לראשונה. בפסוקים הוא אינו מפורש. ורמב"ן מסביר שמקור המדרש הוא בעובדה שאין שום דרך להסביר את התגובות השונות והקיצוניות שמספרת עליהן התורה ככאלו שמאפיינות קבוצה אחת. אך לפעמים כשאני רץ באישון לילה למקלט הציבורי עם ילדים ישנים על הידיים, ומזווית העין אני רואה בשמיים את פסגת התעשייה האווירית של ישראל לוכדת את קליעי האויב כמו עמוד ענן, ובעין השנייה אני קורא בטלגרם דיווח על עוד חיסול שלא יאומן בטהרן, בלילות כאלו אני מבקש לומר לו, לרמב"ן: האמת היא שכל התגובות כולן, ועוד כמה אחרות, יכולות להתקיים בו־בזמן אצל אותו אדם.