נקל להבין לליבם של המגיבים, ומן הסתם גם רבים מן הקוראים, שהטלת ספק בתחושה שהם נמצאים בעיצומו של תהליך הגאולה עוררה בהם התנגדות עזה. אכן תמונת הגאולה מעודדת, מנחמת וטוענת את חיינו במשמעות נעלה ומרוממת. ואולם הסכנה שיש בהלך המחשבה הזה היא הסחת הדעת מן המחדלים והכשלים שלנו כבני אנוש, ובמקרים קיצוניים אף ניסיון לפרש את המחדלים והאסונות כרכיבים בתהליך הגאולה עצמו. כך, למשל, כאשר הרב אליקים לבנון אומר כי הטבח וההרג בשמחת תורה תשפ"ג הם "סדקים" שהקב"ה יוצר בהתאם לתוכניתו הגדולה, כי אז באמת מיותר לחקור ולבחון היכן נכשלנו. דוגמה קיצונית יותר היא הדברים שפרסם פרופסור יואל אליצור באתר סרוגים:
מה יעשה הקדוש ברוך הוא אחרי שלדאבוננו גברו בישראל כוחות שהשליכו את מרחבי הארץ ואת ערי אבותינו, שבוחרים בערכי הבל ומטפחים תועבות מיניות ומדמים את האישה לאיש, המביאים לארץ גויים ומסתננים מסוכנים בכמויות ובעיקר המשכנעים את עצמם שהאויב המר הוא בעצם ידיד ומתוך כך מביאים אסונות על העם ומסכלים את התוכנית האלוהית... ידעתי וחשבתי כבר מזמן ולא רציתי לומר זאת ברבים: הסיכוי לצאת מתוך הלופ הזה למרבה הצער יכול אולי לקרות רק אם תקרה קטסטרופה איומה של הסתערות ערבית אכזרית לא על מתנחלים ולא על דתיים... אלא דווקא על אלה שיקרים לליבם של מובילי האסונות והאמונות המסוכנות. אז הנה זה קרה.
כדי לקדם את "התוכנית הגדולה" של הגאולה, נאלץ כביכול הקב"ה לשסות את חמאס בשמאלנים מקיבוצי העוטף.
הכי מעניין
בשונה מן הגישה הזאת הסביר הרב מדן כי "תמונת הגאולה... אינה מנערת אותנו מאחריות אישית וציבורית לתפקידנו". הכשלים והמחדלים הם פרי הבחירה החופשית שלנו כבני אנוש, ואילו ההישגים והניצחונות הם ברכת "ידו החזקה והרחומה של הקב"ה" המוליכה אותנו לעבר הגאולה השלמה. ואולם "חלוקת העבודה" הזאת, אף שהיא מאוד נוחה לנפש, אינה מתיישבת עם דרישות ההיגיון. אם ההשגחה העליונה מלווה את ההיסטוריה של העם היהודי מאז ראשית הציונות בשלהי המאה ה־19, כי אז אי אפשר שלא לתהות על אחריותה גם למה שקרה לעם הזה בשנים 1939–1945. אם ניצחונות ששת הימים הם ברכת יד השם, כי אז גם המחדל שקדם למלחמת יום הכיפורים אינו מנותק מידו. והוא הדין לשורה ארוכה של כשלים וקשיים שעליהם הצבעתי במאמרי. לחילופין, אם הכשלים הם פרי הבחירה החופשית, כי אז אולי גם ההישגים הם פרי הבחירה החופשית. היכן בדיוק עובר הגבול בין עקרון הבחירה החופשית ובין התערבות ההשגחה העליונה?
עוד כתבות בנושא
עצם השימוש של הרב מדן במושג נס מעורר תהייה. לדבריו, "אי אפשר להתעלם מנס האחדות ומסירות הנפש שהקיף חלקים כה גדולים בציבור והביא למעשי מסירות וגבורה שלא היו כמותם. האיום בסרבנות שהלך והתפשט כנגע ממאיר, היה כלא היה תוך יום אחד. במהלך המלחמה הגענו להצלחות גדולות, בעיקר מול איראן וחיזבאללה". ואולם את כל התופעות הללו אפשר להסביר בנקל ללא התערבות א־לוהית. אלה שאיימו לסרב נוכח ניסיונות הממשלה לקעקע את יסודות הדמוקרטיה, נחלצו להילחם בהיותם פטריוטים ישראלים ומן הסתם גם מתוך דאגה לבני משפחותיהם. ההצלחות מול איראן וחיזבאללה הן פרי תכנון מתוחכם של המודיעין ואימונים ממושכים של חיל האוויר. האם כל פעולה אנושית מוצלחת היא בגדר נס? והאם התרחשות "ניסים" מעין אלה מעידה בהכרח שאנו נמצאים בעיצומו של תהליך גאולה?
הסכנה היותר חמורה הכרוכה בהשקפה המשיחית היא הוודאות שתהליך הגאולה הוא בלתי ניתן לעצירה, שהקב"ה עומד תמיד לצידנו, ועל כן אין לחשוש מפני נטילת סיכונים. כך, למשל, בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" התעוררה שוב הקריאה של רבנים ופעילים לחידוש ההתיישבות היהודית בעזה. מהלך זה עומד בניגוד משווע לכל היגיון מדיני וביטחוני, אך הוא מתבקש, לכאורה, על ידי ההשקפה המשיחית.
אני מזדהה עם דברי ארי גייגר בדבר חשיבות הסיפור של יציאת מצרים כדגם של גאולה המלווה אותנו זה מאות בשנים. כפי שהראה מייקל וולצר בספרו "יציאת מצרים ופוליטיקה של חירות", המיתוס הזה גם מילא תפקיד מרכזי בטיפוח השאיפה לחירות של אוכלוסיות מדוכאות ברחבי העולם. ואולם כדאי לדייק: הגאולה שבה מדובר מתייחסת לעצם היציאה ממצרים, ולא לשנות ההליכה במדבר. ואם מבקשים להחיל את הדגם של יציאת מצרים על ימינו, הרי שאנו עדין צועדים במדבר.
אי אפשר שלא לכבד את טענת הרב אריאל, שהאמונה המשיחית היא "הכוח המתסיס והדוחף את האדם שלא להשלים עם המצב הנתון ולא לקבל את פגמי המציאות, אלא לחתור לתיקונה הרדיקלי". ועל כן מתבקשת השאלה: מהי תמונת הגאולה שאליה חותרת הציונות הדתית בימינו?
עוד כתבות בנושא
"שכחנו מה שהיינו"
הרב אברהם יצחק הכהן קוק תפס את הגאולה כתופעה בעלת ממדים רוחניים ואוניברסליים. מה נותר מן ההשקפה הזאת מלבד החלת ריבונות בכל שטחי ארץ ישראל ודחיקת הערבים החיים בה? האם המחזיקים בתמונת הגאולה פועלים למען צדק חברתי וצמצום פערים? האם הם מגלים עניין במשבר החמור של מערכת החינוך? במשבר הדיור? האם החתירה לגאולה כוללת היענות לקריאת ה' "לעשות צדקה ומשפט"? כיצד היא עולה בקנה אחד עם השתיקה כהודאה של מרבית רבני הציונות הדתית נוכח כנופיות פורעים יהודים חובשי כיפות ההורגים, פוצעים ומכים ערבים חפים מפשע בשטחי יהודה ושומרון, מציתים את בתיהם, גוזלים את צאנם ועוקרים את מטעיהם? איך כל זה מתיישב עם החתירה לתיקון עולם?!
כאן מתבקשת השוואה לדרך שבה הגיב הרב יצחק הלוי הרצוג, הרב הראשי האשכנזי של ארץ ישראל ומדינת ישראל, נוכח הפגיעה בערבים חפים מפשע על ידי אנשי אצ"ל. בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד הוא כתב: "הנני מביע את הזעזוע העמוק ביותר שלי על מעשי התעתועים ושפיכות הדמים שאירעו בירושלים. אין זו דרכה של תורת ישראל ואין זו דרכו של עם ישראל." ועל הרג אזרחים ערבים בכפר דיר־יאסין הגיב הרב הרצוג במילים אלה: "מה שקרה בדיר יאסין הוא תועבה שאין לה כפרה... לא בדרך זו תיבנה ארץ ישראל. אנחנו נלחמים על קיומנו, אך עלינו לשמור על צלם אלוהים שבאדם. מעשים כאלו הם חילול השם הנורא ביותר, והם מטילים כתם על המאבק הצודק של עם ישראל לחירותו."
דוגמה נוספת היא עמדת השר חיים משה שפירא, מנהיג המפד"ל, בשאלת היחס למיעוט הערבי שנותר בתחומי מדינת ישראל עם תום מלחמת השחרור: "הבעיה הערבית הייתה לדעתי מבחן לכושר השלטון המדיני שלנו ואולי גם למוסר היהודי, ויש לומר שאנו לא עמדנו בניסיון הזה. אמנם לא לחינם יש [בתורה] חמישים ושמונה זכירות, 'וזכרתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים'. הצרה שלנו היא ששכחנו יותר מדי מהר מה שהיינו".
למרבה הצער, ההתקדמות, לכאורה, בנתיב הגאולה בימינו מלווה לא רק בהישגים אלא גם במעשים ובמחדלים נוראים. לו יהי שידו הרחומה של הקב"ה תוביל את מבקשי הגאולה "לעשות צדקה ומשפט" בארצנו.