חיכיתי שיעברו שלושה שבועות כדי לכתוב על זה. למה דווקא שלושה שבועות? כי מקובלנו ששלוש זו חזקה, ואחרי שעושים דבר שלוש פעמים משהו ממנו נתפס במציאות. אז נכון, אין ברכה אלא בדבר הסמוי מן העין, אבל מה לעשות? חייו של כותב טור שבועי הם לא בדיוק הדבר הכי סמוי מן העין.

כבר כתבתי פה בעבר על מלחמת החורמה שלי בכרס. כתבתי שכל חיי הייתי רזה ושדוף אבל אז כשהגעתי לגיל שלושים פתאום צצה לה הבטן. בהתחלה חשבתי שזה כלום, אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שהיא כאן כדי להישאר, מה שגרם לזה שבשנה האחרונה הייתי תחת משטר דיאטה קפדני. לא אלאה אתכם בפרטים ובתפריטים, אבל התוצאות היו משביעות רצון. ירדתי במשקל, הבטן הלכה והשתטחה והאנרגיה שלי הייתה גבוהה. ככל שעברו השבועות זה הלך ונהיה קל יותר והגירויים של המאכלים שאסרתי על עצמי פחות ופחות קרצו. חוץ מהתוצאות בגוף, הרגשתי גם סיפוק עצמי. הרגשתי שאני יכול להציב לעצמי אתגרים ולעמוד בהם. הרגשתי גיבור הכובש את יצרו מול סוכריות הגומי שאני כל כך אוהב, וזה נתן לי תחושה טובה שהקרינה גם לחלקים אחרים בחיים. אבל אתם יודעים איך זה, אין בחיים האלה דברים גורפים ונצחיים, ובשבועות האחרונים הרגשתי רפיון באדיקות הדיאטה שלי. הרגשתי תחושה של ״סוף זמן״ (קריצה לבוגרי ישיבות) וחיפפתי קצת.

ואז, ערב אחד ברגע של מודעות אמרתי לעצמי, בנאדם, מה יש לך? תפוס את עצמך. זה לא לעניין המשבר הזה. חוץ מזה, אתה בטח לא רוצה לחזור לימי הכרס העליזים. ומנגד שמעתי קול פנימי שאמר, בסדרררר, בקטנה. לא חותכים עכשיו לגמרי. מחפפים פה ושם, וכבר ביום ראשון הקרוב מתחילים מחדש. וככה, שני הקולות האלה התגוששו זה עם זה ואני הסתכלתי לפה והסתכלתי לשם ושניהם נשמעו לי הגיוניים באותה מידה ועם שניהם הייתי מסוכסך. ואז עשיתי מה שאני עושה בדרך כלל במצבים כאלה, והרמתי עיניים לשמיים וביקשתי מהקב״ה שיזרוק סימן. עצה. טיפ. וככה, תוך כדי הדברים גללתי את האינסטגרם ושם קפצו לי שני סטוריז של שני אנשים שאני עוקב אחריהם. את התוכן של שניהם אני מחבב עד מאוד, של אסף ליברמן ושאול אמסטרדמסקי שמדי פעם מתעדים את הריצות שלהם, את נעלי הספורט שלהם, את המסלולים והאימונים שלהם ואת התמונות הנהדרות שלהם ממרתונים שונים.

ושני הסטוריז שלהם באותו רגע עסקו בריצה! פתאום כמו בהארה הבנתי מה אני צריך לעשות ונכנסתי לאתר של טרמינל איקס שעושה משלוחים מהיום למחר והזמנתי את נעלי הריצה הזולות ביותר שהיו שם. לא בגלל קמצנות חלילה, אלא בגלל מחשבה מחלישה שעברה לי בראש תוך כדי ההזמנה, שהרי ברור שהנעליים האלה תוך שבוע יעלו אבק במגירה. אבל עשיתי מה שעשיתי בנחישות והנעליים אכן הגיעו למחרת וביקשתי מהצ׳אט שיבנה לי תוכנית ריצה. סיפרתי לו שלא עשיתי ספורט בחיים, שאני בטטת כורסה שרוב הזמן יושב מול הלפטופ וכותב, סיפרתי לו מה הגובה שלי וכמה אני שוקל והוא עיבד את כל הנתונים והכין לי טבלה מסודרת ואפילו הציע בנדיבות להרכיב פלייליסט קצבי. במקביל, עדכנתי את אסף ליברמן שהוא ברגעים אלה ממש הפך עבורי למשפיען ריצה, לא פחות. והוא צחק ונתן כמה טיפים ואיחל בהצלחה ומפה לשם, חברים, אני רץ כבר כמעט חודש. שלוש או ארבע פעמים בשבוע, בערב, ריצה קלה, הגיונית, כל פעם לזמן קצת יותר ארוך, בגן סאקר ליד הבית. אני מקיף את הפארק, שותה מהברזיות, מזהה פנים של רצים נוספים ונהנה להסתכל על הדייטים הרבים של בחורי הישיבה ובנות הסמינר הירושלמים.

בריצה האחרונה זוג אחד סימן לי לעצור רגע. אז עצרתי לידם מתנשף ומתנשא. הרגשתי על־אדם. הם מחויטים כאלה, תפוסים, ואני קליל וספורטיבי שכמותי. הם התנצלו על ההפרעה וסיפרו שהם מבני־ברק, מאורסים כבר שבועיים, ואני התרגשתי ואיחלתי להם בניין עדי עד כמקובל, והם שאלו איך בדיוק אפשר להגיע לממילא ואמרתי להם שאני לא ממש מכיר את התחבורה הציבורית אבל מגן סאקר לממילא אפשר גם ברגל וזה דווקא אחלה והאוויר הירושלמי נעים ובדרך אפשר לעצור לקפה טוב. והבחור הסתכל על ארוסתו, והיא הסתכלה עליו והוא שאל אותה במבוכה קלה, בא לך ללכת ברגל? והיא אמרה, כן, מה, בטח, למה לא. אז הבחור אמר, לא יודע, זה בכל זאת הליכה־הליכה. והבחורה הסתכלה עליו, חייכה חיוך כזה שאומר הרבה ואמרה, אל תדאג, אני אהיה בסדר. רצתי הבוקר שמונה קילומטר בגני יהושע.