אני לא עומדת לחדש שום דבר בטור הזה אלא רק להאיר באור זרקורים מחשבה שעברה לי בראש השבוע. אתם קולטים שאנחנו במלחמה עם אומה של 90 מיליון בני אדם?

אתם קולטים שהאומה הזו, ששוכנת בארץ ששטחה בערך שבעים פעמים שטח מדינת ישראל, הקצתה שטחים על גבי שטחים רק כדי לתקוף אותנו?

שהיא הקצתה מכספה במשך כמעט חמישים שנה תקציבי עתק, על חשבון דברים נצרכים אחרים, כדי לפוצץ כאן מכשור טכנולוגי?

ושאם הם היו מצליחים, היינו אמורים להיות כולנו פצועים, חבולים, חסרי בית וקוברים את מתינו?

ובכל זאת אנחנו מנהלים חיים נורמטיביים, בונים בתים, ישנים בלילה, חולמים ומגשימים חלומות, מתאהבים, מתחתנים, יולדים ילדים, מתים מזקנה - וכל זה תוך כדי שמכוונים לעברנו אלפי טילים כבר שנים ארוכות.

זו לא הפעם הראשונה שהפער הזה מתקיים אצלנו. לא הפעם הראשונה שעם קטן ומפוזר עומד מול אימפריות, אומות עצומות, כוחות שההיגיון האנושי הפשוט אומר שאין לו שום סיכוי מולם - ובכל זאת, איכשהו, זה נגמר אחרת.

לא סתם שרדנו

עמדנו מול פרעה ומצרים, שהייתה אז המעצמה הגדולה בעולם. היינו חסרי זכויות, עבדים, נטולי יכולת התנגדות, ויצאנו משם והצלחנו לחצות מדבר שלם כשהם רודפים אחרינו. העם העייף, הרדוף, שעוד בקושי יודע שהוא עם, הצליח להכניע את עמלק בחום המדבר היוקד, למרות שעד כמה שידוע לי לא היו לנו כלי נשק ביציאתנו ממצרים.

כשעמדנו מול המן וגזירתו החתומה להשמדה מוחלטת, חוקית, מתוזמנת - ניצלנו.

ראינו את בית המקדש נחרב, פעם ועוד פעם. אנחנו העם שגלה מארצו, התפזר בין עמים, איבד ריבונות, איבד ביטחון, ובאופן ממש לא מובן מאליו לא התפוגג בהיסטוריה של העולם.

שרדנו את מסעות הצלב, את האינקוויזיציה, את הפרעות, את הגירושים. עברנו ממקום למקום, מדור לדור, תחת איום קיומי. נהרגנו בשואה, שהייתה מפעל השמדת העם השיטתי, המדויק, המתועש ביותר בהיסטוריה - וגם ממנה, נגד כל היגיון, קמנו מחדש.

לא סתם שרדנו מניסיונות רצח חוזרים ונשנים. אם מסתכלים על הכול ברצף אחד, בהתבוננות עמוקה, ונותנים לזה לחלחל לכל הגוף, זה בלתי נתפס. שרדנו במצבים שבהם סטטיסטית, היסטורית, אנושית - לא שורדים.

ותראו מה נהיה מאיתנו. זה נראה למישהו נורמלי שאחרי כל המכות האלה הצלחנו להוציא מעצמנו משהו, מעבר לכושר הישרדות נדיר ופוסט־טראומה קיצונית על כל השלכותיה?

לא סיפור של הישרדות

ואם נחזור להתבונן בהווה מנקודת המבט הזו: ברור, יש כאן צבא. יש כאן מדינה. יש כאן אנשים חכמים, אמיצים, מסורים עד אין קץ, שעובדים ימים ולילות כדי שנוכל לקום בבוקר. יש כאן טכנולוגיה, מודיעין, תעוזה, אחריות. אבל אנחנו חייבים להיות כנים וישרים עם עצמנו: זה לא יכול להיות ההסבר המלא.

כי גם אז, במצרים, היו מהלכים. וגם בפורים היו שליחים. ולאורך ההיסטוריה תמיד היו הסברים מתקבלים על הדעת איך בדיוק מהרדיפה הזאת הצלחנו לחמוק, ואיך בדיוק את האויב הזה הצלחנו להכריע.

ובכל זאת, אי אפשר לא לתת למילותיהם של חז"ל לקבל משנה תוקף בימים האלו: “והיא שעמדה לאבותינו ולנו. שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".

ערב פסח תשפ"ו, תוך כדי שמרחף מעלינו עוד איום שעומד לכלותנו, זה בדיוק הרגע לעצור על המשפט הזה, לא לתת לטקסט הזה להיאמר מתוך הרגל שגדלנו עליו, אלא ממש כהצהרה שנותנת מבט עמוק וגבוה יותר על המציאות שלנו.

כשמניחים רגע בצד את הרעש, את ההרגל, את הניסיון להסביר הכול - נשארת עובדה אחת פשוטה ומטלטלת. אנחנו עדיין כאן, ועוד איך כאן.

ואולי זה לא רק סיפור של הישרדות, ואפילו לא רק סיפור של נס. אולי זה סיפור של שורש. שורש עמוק, עתיק, שלא מתחיל בנו וכנראה גם לא ייגמר בנו. שורש שמחבר בין עבדים עברים במצרים, יהודים בגלות, לוחמים על אדמתם, ואמא שקוראת "שמע ישראל" עם ילדיה בלילה. הכול חלק מאותו חוט דק ועיקש שעובר מדור לדור ולא יכול להיקרע.

בשבילי, תפקידו של ליל הסדר השנה יהיה הרבה יותר מאשר לזכור את יציאת מצרים. יהיה בו אפקט חזק מאוד של זיכרון, מי אנחנו, מאין באנו לאן אנחנו הולכים ולמה גם כשהמציאות בלתי אפשרית, ובהחלט התקופה הזו שבה כולם רצים למקלט ושגרת חיינו משובשת לחלוטין, אנחנו ממשיכים להלך בה.

המלחמה הזו, דווקא עכשיו, היא הזדמנות להגיע לחג הגאולה בהודיה על כל הפעמים שכמעט חוסלנו והקב"ה הצילנו מידם. היא גם הזדמנות לקבל את הזכות לחוות את זה באופן מוחשי בהווה, ולהיזכר שאנחנו חלק מסיפור שהוא גדול מאיתנו, עתיק וחזק מאיתנו, ושיש בו הרבה מעבר לסיפור פשוט. זהו סיפור של גאולה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il