בשנת 1907 (תרס"ז) נטעה קק"ל את היער הראשון שלה: יער הרצל ליד חולדה. את השתילים הראשונים נטעו פועלים ערבים מנוסים. הפועלים היהודים זעמו: איך ייתכן שהיער הנושא את שמו של המנהיג הציוני הדגול יינטע בידיים זרות? הם עקרו את כל הנטיעות ושתלו אותן שוב באותו יום – והפעם בעבודה עברית.

הערך של עבודת כפיים עברית הלך והידלדל מאז. רובנו מעדיפים היום שילדינו יעבדו במשרדים ולא בשדות או באתרי בנייה. הערך של עבודה עברית התגלגל בציונות העכשווית לערכים אחרים: פרנסה בכבוד לכל יחיד, עוצמה כלכלית לעם ורוב יהודי מוצק במדינה. גם אם אנחנו פחות להוטים לעבודת כפיים עברית הרי שאנחנו בדרך כלל דבקים בשכל הישר הציוני. ממשלת הימין העכשווית אימצה מדיניות שסותרת את השכל הישר הזה, כאשר בחרה להציף את המדינה בעובדים זרים.

עם פרוץ המלחמה אסרה המדינה על ערביי יש"ע לעבוד בישראל, וכולנו מבינים למה. אבל כהשלמה למהלך הזה החליטה הממשלה לייבא למדינה רבבות עובדים זרים. אנחנו רואים אותם היום בכל מקום, כולל בתחומים שבהם מעולם לא היו עובדים כאלו. כמעט בכל חנות גדולה עובדים זרים מסדרים את המוצרים על המדף; פיליפינית טחנה לי השבוע בסוּפר קרפיון לגפילטע פיש; וכשנכנסתי לפנצ'רייה לתקן צמיג נקוב גיליתי שכל חמשת הפועלים הם עובדים זרים מאפריקה. רק המנהל המאושר היה יהודי.

המנהלים אכן מאושרים. "יש אפס חוסרים כשהתאילנדיות עובדות", אמר בוועידת הקמעונאות השנתית אייל רביד, מנכ"ל רשת ויקטורי, והוסיף: "הן עושות עבודה מושלמת. זה חלום". ורק קינן ממן, מנכ"ל קשת טעמים, העיר לחבריו: "בסוף נהיה דובאי, עם יותר עובדים זרים מתושבים". שר הכלכלה ניר ברקת וח"כ אתי עטיה מהליכוד, שעומדת בראש הוועדה הרלוונטית בכנסת, מקדמים משום מה בהתלהבות את המגמה הזו.

מנסים למכור לנו את האשליה שהעובדים הזרים יבואו לחמש שנים ואז ילכו. אבל בשום מקום בעולם זה לא עובד כך, וגם בישראל כבר ראינו שהתאוריה הזו נכשלה. עובדים זרים יורדים למחתרת, מולידים ילדים ומשתקעים כאן. "ישראל נכנסת בעיניים פקוחות לקטסטרופה בתחום מהגרי העבודה", אמרה הסוציולוגית ד"ר יהל קורלנדר לאוריאל שכטר ב"דה מרקר"; "הם יישארו פה ואנחנו נחזור לסיפורי האימה של גירושים, של דילמות קורעות לב ושל משטרת הגירה שעוצרת ילדים מלוכסנים ברחוב. היינו כבר בסרט הזה בתחילת שנות ה־2000, ועכשיו עושים את אותה טעות, כאילו לא למדנו כלום".

במשך שנים רבות ניסתה המדינה לגרש את העובדים הזרים שהשתקעו כאן בעבר. הכנסת קבעה שכל עובד זר יפקיד חמישית משכרו ויקבל את הכסף רק כאשר יחזור לארצו. בג"ץ ביטל ב־2020 את הסעיף הזה, והימין רתח מכעס. ב־2022 איימו שופטי בג"ץ לצמצם עוד יותר את הקנס המוטל על עובדים זרים שנותרו בארץ באופן לא חוקי, ושוב הגיב הימין בזעם גדול. אך ברגע שבג"ץ הפסיק להתערב בנושא העובדים הזרים נראה כאילו הימין איבד עניין בסוגיה הגורלית הזו. השר סמוטריץ' מנסה לעשות משהו, אך לא נראה שהוא מצליח. סוגיה זוטרה כמו סגירת גלי צה"ל מעוררת בנו אמוציות אדירות; סוגיה גורלית פי כמה לעתיד המדינה מותירה אותנו אדישים.

כדי לפתור בעיה נקודתית אנחנו מייצרים כאן בכייה לדורות. המעסיקים עומדים בתור ומפעילים לחץ כבד על הפוליטיקאים, שיאשרו גם להם לייבא בזול עובדים זרים. עד לא מזמן זרים עבדו בישראל רק בסיעוד, בבניין ובחקלאות. היום מנסים לייבא לישראל גם נהגים זרים, עובדי ניקיון זרים, והשלטון המקומי אפילו לוחץ לייבא לגנים שלנו סייעות מהצד השני של כדור הארץ, שאמורות לטפל בילדים שלנו בלי שהן מבינות מילה אחת בעברית.

אני כועס על ממשלת הימין, שמובילה בהתלהבות את הצעדים ההרסניים הללו. אני כועס עלינו, ששותקים לנוכח המחדל הזה. על מי אני לא כועס? על העובדים הזרים עצמם. מה יש לכעוס? הם אנשים טובים שרק רוצים להתפרנס. הם לא אשמים בטמטום שלנו. אנחנו עסוקים היום במלחמה ובמערכת המשפט, ולא נשארה לנו אנרגיה לתחומים אחרים. אך המציאות לא עובדת כך: גם מי שעסוק בשיקום מתאונת דרכים לא יכול להתעלם מלחץ דם גבוה. ואם יתעקש להתעלם – בעוד עשרים שנה ישלם על כך מחיר כבד מנשוא.