במאמרו מציב פרופ' אטקס סימן שאלה גדול מעל השיח הרווח בציונות הדתית. הוא מבקר את הנטייה לפרש כל אירוע היסטורי כחלק מ"תוכנית עבודה" משיחית דוגמטית. טענתו המוסרית מהדהדת בעוצמה: כיצד ניתן לדבר על "תהליך גאולה" א־לוהי, כאשר מחיר הדמים כבד כל־כך? מה נאמר לאלמנות, ליתומים ולפצועים בגוף ובנפש, האם קורבנם הוא רק "שלב" בגרף גאולי?
עוד כתבות בנושא
בדבריו של אטקס יש אמת פשוטה המכבדת את הכאב האנושי, אך אי אפשר להתעלם מהמגמה ההיסטורית הכבירה שאנו מצויים בעיצומה. כדי להבין היכן אנו עומדים, עלינו להביט על תולדות עמנו לא כעל אוסף מקרי של אירועים, אלא כגרף של מגמות עולות ויורדות.
כבר בראשית דרכנו כעם, הנס נמהל בטרגדיה. ישנה דעה בחז"ל המפרשת את הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל", שרק חמישית מהעם זכו לצאת ממצרים, בעוד השאר נספו במכת חושך. האם בשל האובדן הנורא הזה נגרע מקומה של יציאת מצרים כאירוע מכונן של חירות? ודאי שלא. היא נקבעה בתפילותינו ובמועדינו כראשית צמיחתנו.
הכי מעניין
אם נשרטט את דברי ימי ישראל כגרף, נראה מגמה עולה מיציאת מצרים ועד ימי דוד ושלמה. בדרך חווינו צניחות כואבות אל תהום של מלחמת אחים עקובה מדם, ובהם אסון פילגש בגבעה, אירוע שבו שבט מישראל כמעט נכחד, ושהוכיח עד כמה שברירית היא אחדותנו ללא הנהגה.
לאחר תור הזהב הגיעה הנפילה, פילוג הממלכה, חורבן הבית הראשון, עלייה קלה בימי עזרא ונחמיה, ושוב קריסה מוחלטת בחורבן הבית השני וגלות ארוכה.
התנועה הציונית בהובלת הרצל ביקשה להניח "אבן יסוד לבית מבטחים". הרצל הבין שהשיבה לארץ חייבת לעבור דרך "שיבה אל היהדות", לאו דווקא במובן הדתי הצר, אלא בשיבת העם אל האחריות לגורלו. ואז, כשהגרף החל לעלות, הגיעה השואה, הקריסה הטוטלית והאיומה ביותר בהיסטוריה היהודית. אך דווקא מתוך האפר, בזינוק שאין לו אח ורע, חזר הגרף לעלות מעלה מעלה.
אכן, שימוש במושגים כמו "אילת השחר" או "פעמי משיח" עלול להישמע מנותק מהמציאות המדממת. אולם, איננו יכולים להתעלם מכך שאנו חיים בתוך נס היסטורי מוחשי. זו אינה "גאולה" במובן הפסיבי, אלא שיבת ציון במובן האקטיבי והריבוני:
1. סיום עידן "היהודי הנפחד": המרקם הנפשי של עמנו השתנה. היהודי אינו עוד נתין המתחנן בפני פריץ, אלא ריבון הזוקף קומתו בארצו.
2. מהפך גיאופוליטי: לאורך ההיסטוריה הייתה ארץ ישראל "שטח חסות" או גשר בין מעצמות (אשור, בבל, רומא, בריטניה). היום, לראשונה, ישראל היא מוקד עוצמה עצמאי, מעצמה טכנולוגית וביטחונית המקרינה מהשפעתה על האזור כולו.
3. קריסת אשליית הגולה: האירועים בעולם חושפים שוב כי הביטחון האמיתי ליהודי נמצא רק במקום שבו הכוח להגן על עצמו נמצא בידיו. אנו ניצבים בפני גל עלייה שיביא לכך שרובו המוחלט של העם היהודי ישכון בציון, תיקון היסטורי לימי בית שני.
4. מהשמדה למשענת העולם: זהו הפלא הגדול מכולם. האומות שביקשו להכחידנו, או אלו ששתקו, נשענות היום על המוח והטכנולוגיה הישראלית כדי להגן על עצמן. מי שהיה חסר מגן, הפך ליצרן המגן הטוב בעולם.
5. נס הכלכלה הריבונית: זהו נס גלוי שאי אפשר להפריז בו. מאומה שקמה מאפר, חסרת כל משאבים טבעיים, תלויה בסיוע חיצוני וסובלת מקיצוב, הפכה ישראל למעצמה כלכלית גלובלית, אומת ההייטק. זה איננו רק סיפור עסקי, אלא עדות להפיכת המוח היהודי למשאב הלאומי החזק ביותר. השקל הפך לאחד המטבעות החזקים בעולם, וישראל מובילה בחדשנות, בבריאות, בחקלאות מדברית ובהתפלת מים. זוהי התגשמות מעשית של הברכה "וּנְתָנְךָ ה' לְראשׁ וְלא לְזָנָב".
בעיניי התשובה לשאלה המיוסרת שבכותרת מאמרו של אטקס אינה נמצאת בחישובים מיסטיים, אלא במציאות הגלויה. רק עיוור לא יראה את היד המכוונת שהפכה את אפר המשרפות ליהלום טכנולוגי וצבאי. אולי אין זו "גאולה" במובן הדתי המקובל, אך זוהי בהחלט התגשמות חזון צפניה: "בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם".
אנו חיים בעידן שבו הבושה הוחלפה בתהילה, והפחד בביטחון ריבוני. זוהי שיבת ציון שלנו.