במאמרו מבקש פרופ' עמנואל אטקס לערער על התפיסה שרואה בקורות העם היהודי בדורות האחרונים מהלך של גאולה. את ערעורו מבסס אטקס על אירועים מעשרות השנים האחרונות שהתרחשו בכיוון ההפוך לתרחיש הגאולי הצפוי, על פי תפיסתם של הדוגלים בתפיסת אתחלתא דגאולה.
במקום להגיב לדברים באופן ישיר, אבקש להציג בקצרה את האופן שבו יש להתייחס לסיפור אחר, מפורסם לא פחות מסיפורה של מדינת ישראל, על פי התפיסה שהציג אטקס.
עוד כתבות בנושא
תהליך ההגירה של שבטי העברים ממצרים לארץ כנען במאה ה־13 לפנה"ס מתואר בתורה כסיפור של גאולה. המסגור הזה של הסיפור מופיע עוד לפני תחילתו, בעת השליחות שהאל מטיל על משה במעמד הסנה. על פי התיאור שניתן למשה, האל יכה את מצרים במכות קשות שישברו את פרעה מלך מצרים ויכריחו אותו לשלח את עם ישראל לחופשי. עם ישראל יעזוב את מצרים, יעצור בהר הא־לוהים על מנת לעבוד את האל, ואחר כך ייכנס אל ארץ אבותיו. אומנם במעמד הזה לא ניתנה מסגרת הזמן שבה יתרחשו האירועים הללו, אבל בהמשך מוסרת התורה מידע לפחות לגבי הזמן שבו עתיד עם ישראל לסיים את המסע ולהיכנס לארצו: כשנה מהמועד שבו יצא ממצרים.
הכי מעניין
בתוך התיאור של המאורעות הדרמטיים בלילה שבין י"ד לט"ו בחודש הראשון, מתברר שעם ישראל גורש בבהילות ממצרים על ידי פרעה והעם המצרי. שבעה ימים לאחר מכן אנחנו מגלים שמלכתחילה עם ישראל כלל לא רצה להיכנס להרפתקה הזאת. על גדות ים סוף הוא אומר למשה: "הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם" (שמות יד, יב). עובדה זו תחזור ותתגלה פעמים מספר בתקופת ההליכה במדבר, כאשר עם ישראל נזכר בגעגועים בחיים שהיו לו במצרים, ואף ביקש לשוב אליה (כגון במדבר יד, ד).
אם יציאת מצרים וקריעת ים סוף נתנו תחושה שאכן מדובר בתהליך גאולי, שנות ההליכה במדבר היו אמורות לסדוק את ההשקפה המשיחית: אירועים חוזרים ונשנים של מחסור במזון ובמים, מלחמות עם אבדות בנפש (מלחמת עמלק, סיפור המעפילים) ושבויים (מול הכנעני מלך ערד), מגפות קשות שבהן נספו עשרות אלפים (כך בהר סיני ובשיטים, על גבול ארץ מואב).
מעל הכול בולט העיכוב הגדול בלוח הזמנים של המסע לארץ ישראל. במקום להגיע אליה תוך שנה, המסע התארך לארבעים שנה, והדור שיצא ממצרים כלל לא זכה לראות את הארץ. על אף כל זאת, התורה לא הייתה מוכנה להשלים עם הרעיון שמהלך הגאולה נבלם. את האחריות על מרבית העיכובים והתקלות שאירעו במדבר היא הטילה על עם ישראל: העיכוב בכניסה לארץ היה בגלל חטא המרגלים, התבוסה בכניסה לארץ בשנה הראשונה הייתה בגלל חטא המעפילים, המגפה בהר סיני בגלל חטא העגל, והמגפה בשיטים תוצאה של חטא בעל פעור.
גם התסריט המתוכנן של הכניסה לארץ וההתיישבות בה היה רחוק מזה שהתרחש לבסוף במציאות. במקום לכבוש את כל הארץ ולגרש ממנה את כל העמים שישבו בה לפנים, עם ישראל הצליח לכבוש רק חלק מהארץ. כפי שמתואר בספר שופטים, מיד לאחר הכיבוש החלקי היה עם ישראל למרמס בידי העמים שנותרו לשבת בארץ או שכנו סביבה: המואבים, הכנענים, המדיינים, העמלקים, העמונים והפלשתים. גם כאן חזר ההסבר המוכר משנות ההליכה במדבר: הגאולה הייתה בידיים של עם ישראל, אך הוא החמיץ אותה בגלל חטאיו.
לכאורה אפשר היה לצפות שהפערים הגדולים בין התרחיש המובטח של הגאולה ובין התנפצותו על קרקע ההיסטוריה יובילו להערכה מפוכחת ולחשבון נפש בכל הקשור לעניין הגאולה. אך המסורת העממית הוסיפה לספר את סיפור הגאולה, סיפור שטופח בידי הנביאים האחרונים (למשל, "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת"; מיכה ז, טו).
גם לאחר החורבן של ממלכות ישראל ויהודה והיציאה לגלות, הוסיפו המנהיגים הרוחניים של עם ישראל לטפח את המיתוס הגאולי של יציאת מצרים. בין מאות החכמים שדבריהם משוקעים בספרות חז"ל לא נמצא אפילו אחד שערער על המיתוס הזה. תקופה זו, שעיצבה את דמותה של היהדות לדורות רבים עד ימינו אנו, קיבעה את יציאת מצרים כסיפור של גאולה שנחגג מדי שנה ברוב הבתים במדינת ישראל וברחבי העולם היהודי.
ההיאחזות בפרשנות המשיחית להגירה של שבטי העברים ממצרים לארץ כנען מובילה להתעלמות מהאסונות הקשים שאירעו לעם ישראל בשנים הרבות של ההליכה במדבר וההתיישבות בארץ, ולהתנערות מהפקת הלקחים מאותם אסונות. מוטב שנתבונן במבט מפוכח ואמיץ בסיפור זה, שמעולם לא היה סיפור של גאולה, וכפי שהראו חוקרים רבים, ספק אם בכלל התרחש במציאות.
*
מסתבר שכך יש להתייחס לסיפור יציאת מצרים על פי הגישה של אטקס. קשה להתווכח עם אדם שאינו מאמין בתהליך גאולה כלשהו שיתרחש בידי האל בזמן כלשהו בהיסטוריה. באותה מידה קשה לאדם כזה לטעון כלפי אנשים שמאמינים בגאולה, שמה שהם חווים כעת אינו גאולה. שהרי לשיטתו גאולה בידי האל לא תקרה לעולם, ובכל תהליך היסטורי שיעבור על עם ישראל הוא יטען שהצגתו כתהליך גאולי היא פרי דמיון שווא. כך נותרנו עם שתי תפיסות עולם שנשענות על הנחות יסוד שונות, ואינן יכולות להיפגש בנקודה כלשהי.