"מה האסטרטגיה", שואלים פה משמאל כשהתותחים רועמים, החיצים מיירטים והאדירים מפציצים. השאלה מעוררת מגוון תגובות מימין: גיחוך, לגלוג, יד־פרצוף, וכל אלו מסיבה טובה, כמובן. השאלה היא רטורית. אף אחד ששואל "מה האסטרטגיה" אף פעם לא מחכה לתשובה. התשובה מבחינת השואלים ברורה: די למלחמה.

ככלל, אנשי "מה האסטרטגיה" נטועים עמוק בקונספציה. אולי יותר מכל תרחיש אחר מפחידה אותם האפשרות לשינויים מרחיקי לכת במצב הקיים - האפשרות לעצב מחדש את גבולות המדינה, לשנות מהיסוד את המזרח התיכון. כשהם אומרים "זה ייגמר בהסכם" - בדרך כלל אחרי "מה האסטרטגיה" - הם לא מנתחים את המצב, אלא נושאים תפילה. על איזה הסכם הם מדברים - כולם יודעים.

לכן מובן הלגלוג מימין לשאלה התבוסתנית הזו, שאלה שהיא תשובה. ואחרי שאמרנו את זה: אל לנו להסתפק בלגלוג.

ההפך מתבוסתנות אינו הישענות לאחור, והיפוכה של הקונספציה אינו אדישות. נחטא לתפקידנו כאזרחים טובים ומעורבים, וגם כבוגרים שאחראים לגורלם, אם נסתפק בגיחוך כזה. גם המחנה הלאומי חייב לשאול שאלות - ולהשיב תשובות משלו.

בשעת כתיבת שורות אלה, תמרון רחב־היקף בלבנון טרם החל. כוחותינו ערוכים לו, ממתינים לפקודה. זהו זמן טוב לשאול: מהם יעדי המלחמה בלבנון? מה אנחנו רוצים שיהיו? מה אנו דורשים מהממשלה? אלה שאלות ראויות וחשובות, שאינן דומות בשום אופן לשאלה שפתחנו בה.

היעד חייב להיות ניצחון. ישנו רק ניצחון אחד בזמן ובמקום שלנו: כיבוש. האויב חייב לשלם במטבע היחיד שהוא מכיר, באדמה שתיגרע ממנו בעקבות התוקפנות שלו.

אסור לחזור על טעויות העבר. המלחמה הזו לא יכולה להסתיים בעוד מאותו דבר. לא עוד נסיגה, לא עוד אשליות בדבר כוחות זרים – צבא לבנון, יוניפי"ל, מועצת שקר כלשהו – שיטפלו באויב חמוש ונחוש למען היהודים. אנחנו בוגרי הסתיו ההוא, שנת 2023, ואלה הזיות של העולם הישן. עבר זמנן.

אם ישראל לא תשלוט בדרום לבנון, חיזבאללה ישוב ויתעצם בדיוק כפי שעשה בחודשי הפסקת האש משלהי 2024. הפסקת האש הזו אולי התחייבה בשעתה, אבל התעצמות חיזבאללה במהלכה היא עובדה. התקיפות האוויריות לא מנעו אותה. זה מדגים שוב שאין ולא יהיה פתרון מלבד תפיסת שטח.

אם לא נכבוש את השטח, תושבי הצפון ימשיכו לחיות כמטחווי טיל נ"ט מאויב מר ואכזר, שהמוטיבציה שלו לא נפגעה ויכולתיו בשיקום. הם ימשיכו לגדל ילדים תחת איום פלישה נוסח 7 באוקטובר ותחת טילים והשבתת שגרה, כל אימת שיתאים לחיזבאללה.

יתרה מכך, עלינו לכבוש את השטח גם כדי לאותת לאויבינו שמה שהיה כבר לא יהיה. ישראל הישנה, זו שהתקיימה עד שמחת תורה תשפ"ד, הייתה חוטפת ומיירטת, ולכל היותר מכריזה מלחמה קצרת־טווח שתסתיים בנסיגה שבועות אחר כך. הברירה נשמרה בידי חיזבאללה: ברצותו תוקף, ברצותו נוצר אש - ביודעו שכל מלחמה שיביא על עצמו תסתיים בחזרת ישראל לגבולה ובהשבת המצב לקדמותו.

לא כן ישראל החדשה, שעברה תהליך התפכחות מזורז. היא לא תיסוג יותר. אויב ששוקל לתקוף אותה ידע ששטח ששוחרר לא יופקר. גם אם יניח את נשקו, הוא לא יקבל בחזרה את השטח שאיבד במלחמה שפתח. זו דרכו של עולם, וישראל לא יוצאת מן הכלל. אסור שתהיה כזו, וזו טעות שהייתה כך בעבר.

לא זו בלבד שאסור לסיים את המלחמה בנסיגה, אלא שאם לשם פנינו – כנראה אסור להתחיל אותה, לא עם מגפיים על הקרקע. חיי לוחמינו חשובים ויקרים מפז. הממשלה והצבא מוכרחים להתייחס אליהם בחרדת הקודש הראויה, לסכן אותם במידה המזערית האפשרית, ולמען מטרה חשובה דיה. לשלוח לוחמים לקרבות כיבוש בלבנון, בידיעה שלאחר מכן תבוא נסיגה והשטח יחזור לאויב, זו החלטה שקשה מאוד להצדיק.

כמובן, נסיגה כזו תביא בהכרח לסיכון חיילים נוספים, הדור של הסבב הוודאי הבא, שבימים אלה לומד לבגרויות או בוחר תיכון לשנה הבאה. אין לנו רשות מוסרית להמשיך לשלוח בנים צעירים להקיז את דמם, חס ושלום, על אדמה שיכולנו לכבוש מזמן, שאנחנו יכולים לכבוש היום.

מכל הסיבות הללו, היעד מוכרח להיות כיבוש דרום לבנון - עד הליטני, לפחות. המחנה הלאומי חייב לשאול מהם יעדי המלחמה, ולהציג תשובות משלו.