מחווה לקווזימודו: הפעם שבה הנחנו תפילין מחוץ לנוטרדאם

לפני חודשיים בערך, באיזה רגע נוסטלגי, אמרתי לעקיבא, תשמע, הערב אתה ואני רואים ביחד סרט, מה דעתך? ועקיבא חייך ושאל, מה אבא, איזה סרט? ואני עניתי בלי לחשוב פעמיים, הגיבן מנוטרדאם! עקיבא זרם, וכשהערב ירד הזמנו פיצה מרגריטה ונכנסו לדיסני פלוס והעלינו את הסרט וישבנו ואכלנו וצפינו ונהנינו והתרגשנו. אני מאוד אוהב לקחת את עקיבא ולהכיר לו דברים, מקומות ותחביבים שאני בעצמי אוהב. סרטי דיסני היו דבר מאוד משמעותי בילדות שלי. רק בשנים האחרונות אני מבין עד כמה הם הותירו בי רושם, עד כמה למדתי מהם, עד כמה נצרבו לי בזיכרון ועיצבו בי מחשבות והשפיעו עליי כיוצר. הגיבן מנוטרדאם הוא אחד הסרטים המצוירים שאני הכי זוכר מהילדות ושהכי השפיעו עליי, ודמותו של קווזימודו היא אחת הדמויות המצוירות שנכנסו לי ללב אי שם בגיל שבע ולא יצאו ממנו עד היום.

וככה, תוך כדי שעקיבא ואני צפינו בסרט נכנסתי לג׳מיני וכתבתי לו, תשמע חבר, אני צופה עכשיו בגיבן מנוטרדאם אחרי שנים וזה פשוט סיפור מדהים. והג׳מיני המנומס כתב לי, אתה לגמרי צודק. זה באמת סרט על־זמני. ואז שאלתי אותו, תגיד, מה דעתך על קווזימודו? והג׳מיני חשב רגע ואז כתב לי: ״קווזימודו הוא הפסל שלא הושלם, גוש של חומר שהחיים חבטו בו, אך הלב יצק לתוכו זהב. הוא נראה כמי שנוצר משאריות הקתדרלה עצמה – גבו מעוקל כקשת גותית, פניו א־סימטריים כמו גרגוויל שקם לתחייה, ועינו האחת צופה בעולם בעצב של מי שיודע שהוא שייך רק לצללים״.

ואני כתבתי לג׳מיני, הופההה, מישהו פה מתפייט! ואז הג׳מיני, שיש לו איזה מחסום רגשי מובנה להערכתי, כתב: תודה רבה לך, תרצה שאנתח עבורך סצנה ספציפית מהסרט שבה היופי הפנימי של קווזימודו בולט במיוחד? ואני כתבתי לו, לא נשמה. עזוב. והג׳מיני כיבד את בקשתי ושאל לסיום, האם קראת את הרומן המקורי של ויקטור הוגו או שרק צפית בסרט? ונזכרתי שלפני כמה שנים שאלתי מהספרייה את הספר עב הכרס של הגיבן מנוטרדאם, וניסיתי לקרוא אותו אבל לא צלחתי אפילו את העמודים הראשונים ונטשתי. אצלי, הגיבן מנוטרדאם זה הסרט המצויר. ואצלי, קווזימודו הוא גיבור שרק לכאורה נראה מכוער אך הקסם של האיור נסך בו חינניות אינסופית וכך רציתי שיישאר אצלי.

אחרי שעקיבא ואני סיימנו את הצפייה, סיפרתי לו שהפעם האחת והיחידה שהייתי בפריז הייתה קונקשן בדרך לטיול בברצלונה. נחתנו בה למשהו כמו שמונה שעות, יצאנו משדה התעופה בדיוק כשעלה השחר ובדרך לא דרך הצלחתי לשכנע את שני החברים שהיו איתי ללכת להתפלל שחרית מחוץ לקתדרלת נוטרדאם. לספוג את האווירה. להתחבר לדמותו של קווזימודו. החברים זרמו איתי והגענו לרחבה הגדולה שמול הקתדרלה. בפינה נסתרת הנחנו תפילין, ואני דמיינתי את קווזימודו מציץ עלינו מעליית הגג ומצלצל לכבודנו בפעמון הגדול. עקיבא אהב את הסיפור הזה ובעיניים שלו ראיתי שהוא עוד מעבד בינו לבין עצמו את הסרט, בעיקר את החוויות הרגשיות של הדמויות. הילד הזה מזכיר אותי. מה אפשר לעשות?

אחרי שעקיבא הלך לישון נכנסתי לחפש ברחבי הרשת בובת צעצוע של קווזימודו, ידעתי שדבר כזה ישמח אותו. אבל לא ממש מצאתי. אז נכנסתי לאי־ביי ושם, די בקלות הגעתי לכמה וכמה מוכרים פרטיים ששמרו את הבובה הרשמית של דיסני שיצאה במקביל לסרט אי אז בשנת 1996. חיפשתי את זו שהייתה סגורה באריזה ובמחיר הכי טוב והזמנתי.

מאז, עברו כמה שבועות ומלחמה אחת פרצה על הדרך ועניין הבובה של קווזימודו נדחק אי שם לתחתית רשימת הדברים שיש לתת עליהם את הדעת. אבל השבוע, עקיבא ביקש לצפות שוב בגיבן מנוטרדאם ואני לפתע נזכרתי בהזמנה ההיא. אז נכנסתי לראות מה קורה איתה ולפי הנתונים באתר המשלוחים הבינלאומי הסתמן שהיא נתקעה איפשהו. לא הבנתי בדיוק איפה. אז נכנסתי לעמוד המכירה וכתבתי למוכר משיקגו אם ידוע לו מה קורה עם זה. הוא כמובן התנצל אלף התנצלויות והבטיח לבדוק. מפה לשם, אחרי בירוקרטיית איתור מתישה, החבילה נמצאה באיזה סניף דואר מרוחק בפרוורי ירושלים.

עקיבא שמח מאוד בבובה הנדירה והניח אותה אחר כבוד במדף שליד המיטה שלו. שנינו התפעלנו איך קופסת צעצוע מקרטון נשמרה 30 שנה במצב כל כך חדש ועשתה את כל הדרך משיקגו הרחוקה ועד ירושלים הבנויה. למען ההגינות נכנסתי לכתוב למוכר האדיב משיקגו שהחבילה הגיעה בשלום, וכעבור כמה שעות הוא ענה לי: תשמרו על עצמכם שם בישראל ותשמרו גם על קווזימודו. הוא אומנם עבר הרבה בחיים אבל לא מלחמה עם טילים בליסטיים.