בשעה שההיסטוריה קורית, יושב בנאדם על ספת הסלון בביתו ובוהה בתקרה. הילדים כבר הלכו לישון. אשתו קוראת ספר בחדר השינה. אולי כבר נרדמה. הוא גולל פה וגולל שם ומדפדף שוב בעיתוני סוף השבוע שלא הספיק לקרוא בשבת ואז שוב בוהה. הוא מגרד בראש, קם באיטיות מהספה וחושב להיכנס להתקלח, אבל אז מגלה שהבוילר מכובה. הוא לוחץ על המתג האדום וחוזר לרבוץ על הספה. זה היה יום ארוך. הוא נזכר שיש כלים בכיור שלא שטף. אז כמו תמיד לפני שטיפת כלים, הוא לוקח את האוזניות ומחפש משהו להקשיב לו תוך כדי. אין לו סבלנות עכשיו לפודקאסטים חופרים וגם אין לו ממש חשק למוזיקה בטח שלא מוחין לשיעורי תורה, אז הוא מוותר ומפשיל שרוולים ופותח את הברז. זרם המים עושה את שלו. מניח במעט את הדעת, מרגיע, שוטף, מנקה.

הוא תמיד אהב לשטוף כלים. ובכלל, מים עושים לו טוב. מביאים לו רעיונות, מרעננים לו מחשבות. מבחוץ נשמע לפתע להק מטוסי קרב בדרכם למי־יודע־איפה. זגוגיות החלון רועדות. הוא עוצר לרגע את קרצוף הצלחות ומקשיב. הנה היא, ההיסטוריה. ככה היא נשמעת במלוא הדרה. כעבור רגע השקט הרגיל של הלילה חוזר. הוא מסיים לשטוף את הכלים, מייבש את השיש, מנגב ידיים ומתיישב שוב על הספה עד שיהיו מספיק מים חמים במקלחת. הוא מבחין בנורה המהבהבת של התמי 4. צריך להחליף סנן. ואם כבר מחשבות על התמי 4 אז למה לא תה? באחד ממשלוחי המנות של פורים מישהו הכניס חפיסת תה שווה במיוחד. חליטה בדואית אורגינלית.

הוא קם להרתיח מים. פותח את הארון שמעל הכיור ולוקח את כוס הזכוכית הדקיקה שהוא הכי אוהב. אבל אז, בשבריר שנייה של אי־שימת לב וקורטוב עייפות הכוס מחליקה לו מהיד ובקול רעש צורם מתנפצת בכיור לאלפי רסיסים. הוא מקלל בשקט, מתנחם שהשברים הקטנטנים לפחות לא התפזרו על הרצפה. הבן שלו בן השבע מתעורר. לא מהכוס שנשברה, מחלום רע. הוא מחבק אותו. מנשק אותו על הראש. פעמיים. אומר לו מילים טובות בלחישה ומלווה אותו בחזרה למיטה. בדרך הוא דורך בלי משים על בובת ספיידרמן. שוב הוא מקלל בשקט. מיטיב את השמיכה על הבן, עד הכתפיים, מנשק אותו שוב על הראש. מיטיב את השמיכה על הבת, מתכופף לנשק גם אותה.

על התה הוא לא מתכוון לוותר. חליטה בדואית. משהו שווה במיוחד. הוא מוריד כוס אחרת מהארון, הפעם בזהירות, מטביע את השקיק במים הרותחים וחוזר לספה. הוא לוקח משולחן הכתיבה את הספר החדש שקנה בצהריים. ״אורו הגנוז״ של איל מגד על יואל הופמן. הוא נזכר שלפני כמה שנים חשב לנסוע לצפת במיוחד כדי לפגוש ביואל הופמן ואיך כבר דיבר עם מישהו שמכיר אבל מפה לשם, החיים כמו החיים, והביקור לא יצא לפועל ויואל הופמן כבר הסתלק לבית עולמו. עכשיו הוא עושה פתיחה בעמוד אקראי: ״כל יום בוקעים חיים חדשים, כמו אפרוח מביצה. אינך צריך לעשות דבר כדי להיות עד לפלא האכזר הזה. הוא פשוט קורה. זוהי כל התורה של יואל על רגל אחת״.

הוא לוגם מהתה לגימות קטנות. טעם החליטה הבדואית דומה להפליא לכל חליטה שטעם אי פעם. הוא מניח את הספר הפוך על הספה, בוהה שוב בתקרה וחושב על המתים. השבוע נפטר גם מאיר ישראל. המתופף האגדי של שלמה. הוא אהב אותו, את מאיר. מאוד. היה בו איזה חום ואיזו פשטות ואיזו אמת כזו שניכרת כלפי חוץ בלי טיפת מאמץ. אמת אמיתית כזו. הפלאפון לפתע רוטט ומצלצל. התרעת פיקוד העורף מקפיצה אותו בבהלה. הוא רץ לחדר השינה, אשתו מתעוררת. הוא מתיישב לידה על המיטה והם מחכים יחד לאזעקה שתבוא. אם תבוא. היא מסתכלת עליו ושואלת מבעד לקורי השינה, נו, הצלחת לכתוב משהו? הוא מחייך ואומר, נגיד.

האזעקה באה. מפירה את שלוות הלילה. הוא מרים את התינוקת מהלול. נותן יד לאשתו והם הולכים במהירות לממ״ד וסוגרים את הדלת. האזעקה עולה ויורדת עד שדועכת. קול יירוטים אימתני חודר את קירות הממ״ד החשוך. ואז שוב דממה. נשימות הילדים הקטנות נשמעות היטב. במכשיר הנייד ההיסטוריה קופצת מכל עבר: ״הצד הנכון של ההיסטוריה!״, ״תקיפה היסטורית!״, ״תקופה היסטורית״, ״משק כנפי ההיסטוריה״. הוא מכבה את המסך ומסתכל סביב. מרים מהרצפה את בובת הספיידרמן ומניח אותה על השידה. כשאפשר הם יוצאים מהממ״ד. אשתו מחזירה את התינוקת הקטנה ללול וחוזרת לישון. הוא חוזר לספה, לסיים את התה הבדואי שלו שכבר הספיק להתקרר. וככה, בשעה שההיסטוריה קורית, יושב בנאדם על ספת הסלון בביתו ובוהה בתקרה.