ריח האפטרשייב שלו מילא את הממ"ד עוד לפני שהספיק לסגור את הדלת.

היא קנתה אותו כי היה עליו קוד קופון. בקבוק כחול עם פקק לבן, מהסוג שמריחים ויודעים מיד שהוא בא מבית שבו האישה מחליטה מה הבעל ישים על הפנים שלו. עכשיו, בשתיים בלילה, הריח הצטמצם לתוך ארבעה מטרים מרובעים ולא היה לו לאן ללכת. היא שאפה אותו בלי לרצות. הילדים נרדמו תוך שלוש דקות, מנוסים. היא ישבה על הכיסא המסתובב שלה ובהתה בו מתיישב על הרצפה מנגד, מלטף את השרוול האלסטי שעטף את שברי המאמץ שאיתם חזר מהסינגל האחרון.

הוא נשען עם הגב אל הקיר ומצא לעצמו פינה בין שני ילדים ישנים. שנתיים וחצי של מלחמה, וזו הפעם הראשונה שהם בתוך הממ"ד ביחד, בגלל הפציעה המטומטמת הזו.

בפעמים האחרות הוא היה מגויס. השכנים מילאו פיהם בהערצה ("איזה לוחם, איזה גבר") ואת הבית שלה בעוגות. המבט השובב שיצא ממנו בפתח הדלת בכל פעם שנישק את הילדים לשלום, הספיק לה כדי לדעת שהוא לא שם רק מסיבות פטריוטיות.

היא הביטה על התמונות. הן תלויות על הקיר בממ"ד מאז שצבעו את החדר לפני שלוש שנים. בראשונה: מסודרים בשורה, עם הסווטשירטים המשפחתיים הירוקים מיום המשפחות בחברה שלו.

בשנייה: תחפושת משפחתית לפורים עם הדמויות של "הקול בראש". כל שנה היא משקיעה ומצלמת ושולחת בתפוצת נאטו עם ברכת פורים שמח.

בשלישית: באחד החופים בפוקט. הים הכחול מאחוריהם כמו ציור. טייק עשרים וארבע. הוא עמד שם מסונוור מול השמש וחייך את עצמו לדעת עד שהייתה מרוצה.

הקליטה חזרה לרגע. היא הוציאה את הסלולרי ועברה על הפיד בחצי מחשבה, ממלמלת לעצמה כמה שהכול היום זה פייק ניוז ואי אפשר להאמין יותר לשום דבר.

"פייק ניוז..."

הוא אמר את זה בשקט, כמעט בלי להרים את הראש.

"את אומרת שהכול מזויף..." הוא הביט בה, "ומה אצלנו?"

שתיקה. אחד הילדים זז בשנתו ודחף יד הצידה.

"תגידי לי דבר אחד אמיתי", הוא אמר לפתע, "דבר אחד שאת פוחדת שאם תגידי אותו עד הסוף תאבדי אותי".

היא בהתה בשיני הזמן שחרצו לו את הפנים, מנסה להבין לאן הוא מכוון.

"אני מרגישה שאתה לא איתי", היא אמרה לפתע, "שאתה בורח לי בכל הזדמנות אפשרית - לאופניים, לבירה עם חבר, למילואים, לאיזו מסיבת טבע בחורשה הזויה שאתה חוזר ממנה עם עיניים של בן 25, ואני רואה הכול ובוחרת לא לדעת".

המילים יצאו ממנה והיא לא הבינה איך.

"עכשיו אתה".

הוא וידא שהילדים עדיין ישנים.

"אני בורח לעזה כי שם אני לא צריך לחיות בשביל תמונה. כולם חושבים שאני הולך בשביל המדינה, וזה נכון. אבל בשלוש לפנות בוקר, כשיושבים שלושה גברים מאחורי שקי חול ומחכים שיעבור, מישהו פותח את הפה ואומר דברים שהוא לא יכול להגיד בשום מקום אחר. דברים שאפילו אשתו לא שואלת. ואנחנו נופחים אחד על השני בחשכה ולא מפחדים לחשוף את החדרים הכי אפלים שלנו. יש שם אמת של אחוות לוחמים שאין להם כוח יותר להעמיד פנים. ואני מת לתת לך את האמת הזאת, בחיי. אני מת להראות לך את החדרים האפלים שלי. אבל בכל פעם שאני מנסה, אני חושש להפסיד אותך ולהפסיד את הנוחות של החיים איתך. אני לא רוצה להרוס לך את התמונה על הקיר".

שתיקה ארוכה ירדה על הממ"ד.

"התחתנתי איתך בשביל פוסטר", היא אמרה לפתע, מזועזעת מעצמה. "בשביל התמונות האלה על הקיר. כי אני מכורה לאיך שהחברות שלי יוצאות מכל שיחה איתי עם פחות ממה שנכנסו אליה. אני מלרלרת על הילדים המוצלחים שלי והגבר המדהים שלי והן ממלמלות 'וואו, איך את עושה את הכול'. ואני יודעת שזה חרטא ושאין לי אותך באמת, אבל ממשיכה בשביל התמונה הזאת".

הוא נעץ בה מבט דרוך בזמן שהיא שחררה אנחה רווחה ארוכה, ושניהם חייכו אחד לשני, לראשונה מזה זמן. ידו גיששה לעברה לאורך הרצפה עד שמצא את ידה. היא התקרבה אליו, הרכינה את ראשה ומצאה את השקע המדויק בחזה שלו שעליו אפשר להניח את הראש וכמעט להירדם.

מאחורי דלתות משוריינות ברחבי הארץ, ישבו עוד זוגות, ממתינים לאות היציאה בחדר המוגן והחשוף ביותר בבית, ארבעה קירות כעורים שלא יכולים יותר להרשים אף אחד.

rachelm@makorrishon.co.il