קפיצת מחירי הנפט בעולם החזירה את הסומק ללחיי המפקפקים הכרוניים בהגיון המלחמה. לפני שבוע היה להם קשה עם ההתלהבות הכללית פה לאור מכת הפתיחה המופלאה של צה"ל, אך התייקרות הנוזל השחור בעשרות אחוזים אִפשרה להם לחזור לרפרטואר הייאוש משכבר הימים והמלחמות: מה תוכנית היציאה? עד מתי?
עוד כתבות בנושא
פרשן ותיק התריע בידיעות אחרונות שאנחנו "על סף דשדוש". עמיתו מערוץ 11 צייץ נגד "מלחמה עם יעדים שאפתניים ומטרות מעורפלות". בחדשות 13 חיפשו ומצאו איראנולוג שהכה על חטא החיסול של ח'אמנאי, בטענה שבנו של הצורר קיצוני ממנו ושהאייתוללה המנוח היה בכלל נגד התגרענות ארצו. לפי ההיגיון העקום הזה צריך להעניק עכשיו חסינות סיכולית גם לבן, כי מי יודע איזה נכד נקבל במקום. ואולי בכלל היינו אמורים להמשיך לבהות במרוץ לגרעין של סבא ח'אמנאי, בתקווה שהוא יכבד לנצח את ההסכמים עם סבא"א.
ואכן, ניטור מצב האומה באמצעות AI מצביע על רפיון מסוים. סריקת המלל האינסופי בכלי התקשורת וברשתות החברתיות גררה מסקנה שהמורל הישראלי התכרסם מעט בהשוואה לשבוע שעבר. ואולם מן המפורסמות היא שהתקשורת ואפילו הרשתות החברתיות אינן שגרירות סטטיסטיות נאמנות של הלוך הרוח העממי. בדרך כלל עדיף לברר ישירות מול העם עצמו מה מצב רוחו. ובכן, היא איתנה מאוד. ממצאים שנאספו בידי גורם מוסמך על סמך תשאול מקיף ומפגשי שטח מעידים שהציבור עודנו אופטימי. הוא לא טובל עוד באופוריה הטבעית של ערב פורים, אך עודנו משוכנע בצדקת ההחלטה לתקוף את איראן ובכוונה להמשיך לתקוף. ברור לו שמלחמת קיום אינה בהכרח מלחמת דה־לוקס.
הכי מעניין
| צילום: איור: שי צ'רקה
גם באצבע הגליל, המופגזת בו־זמנית משני כיוונים, לבנון ואיראן, התושבים אמרו למתשאליהם שאומנם רע להם כרגע, אך הם כבר ניסו בעבר את פיתויי הפסקות האש והתאכזבו קשות. הפעם אנחנו מוכנים לסבול כדי שצה"ל לא יעצור שוב באמצע הדרך, הסבירו. אמירות דומות אפשר לשמוע גם מפיקוד צפון. בצבא עדיין מאמינים שחיזבאללה טעה קשות כשהצטרף למערכה, אף שהצליח להפיק אי־אלה לקחים מבצעיים מהסיבוב הקודם, שהסתיים במפלתו. ובכל מקרה, המפתח לשקט בצפון נעוץ בדלת של איראן. כל יום שעובר גורע מיכולותיה, ולכן מילת המפתח הישנה והטובה היא סבלנות. על כך, בעצם, מתנהלת המלחמה: מי ישמיד למי את מאגרי הסבלנות? אנחנו או האויב?
איראן מתעקשת ליצור רושם שהמאגרים שלה אינסופיים. היא שואבת עידוד מכל גילוי של קוצר רוח בארצות הברית או בישראל. אחרי שמכונת המלחמה שלה ספגה מכות איומות, לא נותר לה אלא להשליך את יהבה על לוחמה פסיכולוגית. מולדת השחמט מקווה כי שתי בעלות הברית שנלחמות בה ישתכנעו שהיא לעולם לא תיכנע, ויניחו בהקדם את נשקן. זו בדיוק הסיבה שבגללה אסור להן למצמץ. גם אם איראן לא תיכנע רשמית לעולם, חשוב מאוד להחליש אותה ככל יכולתנו כעת. בסופו של דבר היא תקרוס. אם לא מבחוץ, מבפנים.
פחות או יותר זה גם היה ההיגיון מאחורי מבצע עם כלביא בקיץ שעבר. הוא לא נועד להכריע את האיראנים, אלא לנטרל סכנה מיידית. הטענה העכשווית כאילו מנהיגינו או "שופרות הימין" הוליכו שולל את הציבור כשבישרו לו על ניצחון מוחלט, היא ניסיון לייצר אכזבה מלאכותית כדי להוריד לחצי התורן את מפלס הציפיות מהמלחמה הנוכחית. כבר עם סיום המבצע ההוא היה ברור שאיראן לא הוכרעה, רק הוכתה. בטור הזה, למשל, נכתב בתום המבצע – תחת הכותרת המאופקת "פסק זמן" – על "אפשרות חידוש המלחמה במוקדם או במאוחר. אם שלטון האייתוללות לא יופל בידי מתקוממים מבית, ואם טראמפ לא יצליח לכפות עליו הסכם כניעה בסוגיית הגרעין והטילים, ישראל תיאלץ לפעול שוב בכוח. בשבועיים האחרונים היא הסירה סוף־סוף את מחסום הפחד העצמי מפני פעולה שכזאת" (27.6.25).
בפועל, מבצע עם כלביא הניע את ההתקוממות העממית נגד ח'אמנאי בדצמבר, ובעקבותיה התאפשרה המתקפה המשולבת הנוכחית. בתוך ימים ספורים נוטרלה המזימה האיראנית להנחית על ישראל מאות טילים מדי יום, במשקל חצי טון כל אחד. מערך ההגנה האווירית פה לא היה מסוגל להדוף את כולם לו הצליחו האיראנים להפתיע אותנו, ולא אנחנו אותם. אחדים מהטילים יכלו לשאת ראש נפץ גרעיני. כידוע עכשיו, האורניום האיראני המועשר הספיק לאחד־עשר טילים שכאלה. גם אם סוללות החץ שלנו יצליחו ליירט עשרה מהם, הטיל האחד־עשר יזרע כאן הרס ומוות בסדר גודל של הירושימה. אז איזו ברירה, מלבד מלחמה, נותרה לנו? ואיזו ברירה יש עכשיו מלבד המשך המלחמה עד להשמדה מרבית של תשתיות הלחימה של האויב?
עוד כתבות בנושא
צה"ל והאמריקנים עושים כבר שבועיים שמות באיראנים. הם לא מדשדשים, הם כותשים. יורשי ח'אמנאי נאלצים להסתפק בירי של טיל או שניים פעם בכמה שעות. הנשק האחרון באמתחתם הוא האיום במשבר אנרגיה בינלאומי. טראמפ טיפל בו השבוע בדרכו שלו, באמצעות פיזור הכרזות מבלבלות על מועד סיום המלחמה. זו דרכו המקורית והמשעשעת להתמודד עם מזימתם לקצר את פתילי סבלנותו. ייתכן שהיא בכל זאת תפקע בטרם עת, ובינתיים לא נותר לישראל אלא להמשיך לתקוף ולנשוך שפתיים נוכח המחיר בנפש וברכוש. נכון לעכשיו, זהו גם רצון הציבור. להמשיך. הוא כבר יודע מה החלופה.