בזמנים היסטוריים אין מנוס מציטוט בן־גוריוני. כשראש הממשלה הראשון הכריז על הפסקת האש הראשונה בתש"ח, שבמידה רבה נכפתה על ישראל בידי האו"ם, הוא בחר מילים ההולמות להפליא את מצבנו כעת: "נעמוד הכן, איתנים ודרוכים, על כל משמרותינו בחזיתות. פנינו לשלום, אך הוכחנו לכל אויבינו ולעולם כולו כי כוחנו עמנו להשיב מלחמה שערה, במלחמת מגן ובמלחמת תנופה".

כזכור, הפסקת האש ההיא לא החזיקה מעמד ימים רבים. היא נוצלה פה להתחמשות ולהתארגנות (למרבה הצער, גם למלחמות היהודים), וזוהי התכלית של הפסקת האש הנוכחית. אחרי שהוכחנו לכל אויבינו ולעולם כולו את יכולתנו בהשבת מלחמה שערה, אנחנו עומדים הכן על משמרותינו לקראת אפשרות חידוש המלחמה במוקדם או במאוחר. אם שלטון האייתוללות לא יופל בידי מתקוממים מבית, ואם טראמפ לא יצליח לכפות עליו הסכם כניעה בסוגיית הגרעין והטילים, ישראל תיאלץ לפעול שוב בכוח. בשבועיים האחרונים היא הסירה סוף־סוף את מחסום הפחד העצמי מפני פעולה שכזאת.

רק לפני שבועיים ויום איראן שעטה לגרעין. 10-8 פצצות אטום היו בהישג ידה, אולי עוד הקיץ. תעשיית הטילים שלה התפתחה בקצב מעריכי, קצב גדול פי כמה מכישורי המיגון שלנו, שכפי שהתברר עכשיו אינם מושלמים. חמינאי ואנשיו זלזלו עמוקות ביכולת הסיכול של ישראל את תוכניותיהם השטניות. כל כך זלזלו עד שאפילו שכבר היה ברור כשמש שצה"ל עומד לתקוף בהקדם, הם לא שינו את הרגלי תנומת הלילה שלהם.

והנה, בתוך תריסר ימים הצמרת הביטחונית והגרעינית שם חוסלה, עיר הבירה הופשטה כליל ממערך ההגנה האווירי שלה, תעשיית הגרעין ניזוקה קשות, גם תשתית הטילים ואפילו מתקני מיליציית הבסיג' הידועה לשמצה. קריינית הטלוויזיה הצנועה שנאלצה לנוס על נפשה מהאולפן בעיצומו של שידור חי הפכה לסמל התבוסה.

איש בטהרן לא שיער לפני שבועיים ויום את התיאום המבצעי ההרמוני בין ירושלים לוושינגטון. דונלד טראמפ, הדייר הפטפטן ביותר אי־פעם בבית הלבן, הטעה את האיראנים לחשוב שישראל נמאסה עליו. הם תכננו למשוך את המו"מ עם ויטקוף על הצנטריפוגות עד סוף כל הימים. כשטראמפ הבטיח לפתוח את שערי הגיהינום על חמאס, ולא בדיוק פתח, האופטימיות באיראן גאתה. עכשיו טראמפ מתחייב שלאיראן לא יהיה גרעין לעולם, וברור שהוא מתכוון לכך. אוצר המילים שלו דל, הוא נרקיסיסט קיצוני, אך מתואם היטב עם האינטרס הישראלי וזה מה שחשוב כרגע. לא צריך להתרשם יותר מדי מההסתערות המילולית שלו על ישראל בבוקר הפסקת האש. זה האיש, זה הסגנון, ואין טעם להיעלב. למען האמת, היה היגיון בזעם המוחצן שלו. ממשלת ישראל לא הייתה צריכה להעמיד אותו בניסיון הזה, אחרי כל מה שעשה למעננו מול האגף הבדלני במפלגתו והתקשורת העוינת.

כידוע, הפסקת האש הוכרזה על דעתם של כמעט כל חברי הקבינט פה. איש מהם לא חשב שישראל שוב מחמיצה אפשרות הכרעה. מטרות המלחמה המקוריות הושגו כולן, ולכן היה אפשר לעצור. הן היו ריאליות, ולא דיברו על הכנעת איראן או לפחות על השמדה מוחלטת של תעשיית הגרעין. דובר צה"ל אמר אמת כשבישר בתחילת השבוע כי הצבא מילא את מלוא הנחיות הדרג המדיני ערב פתיחת המלחמה. תחושת החמיצות המסוימת ביום שלישי נבעה מהאירוע הקטלני בבאר־שבע רגע לפני הפסקת האש, ובעיקר מההצלחות המבצעיות הכבירות של צה"ל והמוסד. הן עשו חשק לעוד.

"הציבור חושב/מרגיש שהיכולות שלנו אינסופיות", נכתב בפתק שהוחלף בין שני שרים בישיבת הקבינט ערב סיום המלחמה, ושיקף תסכול מסוים. עם ישראל משתוקק לניצחון מוחלט בחזית איראן, ואילו הממשלה אמורה לפעול בגבולות האפשר. למרות כל הניסים והנפלאות מאז 13 ביוני, אין לנו יכולות אינסופיות. אם מעתה ואילך מנהיגינו ידבקו במדיניות ההקפדה המרעננת של סיכול מזימות האויב, דיינו.