"מגוחך שהעולם המתורבת מוחזק על ידי שמונה מיליון פראים", אמר הנרי קיסינג'ר לשר ההגנה האמריקני. התאריך היה 29 בנובמבר 1973, ואמברגו הנפט שהטילו ארצות ערב כעונש על תמיכת ממשל ניקסון בישראל במלחמת יום הכיפורים, חולל סופה בכלכלה האמריקנית. שרי הנפט של מדינות ערב התכנסו בכוויית־סיטי בשבוע השני למלחמה והחליטו "להשתמש בנפט כנשק". בוושינגטון עלתה ברצינות הצעה להשתמש במארינס כדי להשתלט על שדות הנפט במפרץ הפרסי.
המחיר של חבית נפט זינק מ־3 דולרים ל־12 דולרים – פי ארבעה בתוך חודשים ספורים. האינפלציה בארה"ב קפצה ל־11%. ולפליאתם של כלכלני התקופה היא לוותה גם באבטלה גבוהה. זה היה הרגע שבו המערב למד שיש מחיר לתמיכה בישראל, והמחיר הזה נמדד בגלונים. תורי מכוניות השתרכו בתחנות דלק ברחבי ארה"ב. הנשיא ניקסון הודיע על פיקוח מחירים, הגבלת מהירות הנסיעה בכלי רכב פדרליים לכשמונים קמ"ש, ואסר חימום חדרים בבית הלבן ליותר מ־20 מעלות צלזיוס, כדי לחסוך בנפט.
כלפי חוץ, האמריקנים טענו שהלחץ הערבי לא ישנה את עמדתם, ולזכותם ייאמר שהם היו ונותרו מאז ידידינו הגדולים. אבל בפגישות סגורות היה ברור שהם ממוקדים בעיקר במאבק שליטה מול ברית המועצות במזרח התיכון, וניסו להביא התקפלות ישראלית מול מצרים וסוריה כדי להסיר מעצמם את עול החרם. בשיחה בבית הלבן, שהפרוטוקולים שלה נחשפו מאוחר יותר, קיסינג'ר הבהיר לחבריו ש"נהיה חייבים ללחוץ על ישראל, אבל אם זה ייראה כאילו אנחנו עושים את זה תחת לחץ, לא נקבל על זה קרדיט". הוא הדגים כיצד כשאמר פומבית ש"ישראל תהיה חייבת לבצע נסיגות מסוימות" זה עורר את הסעודים. "הם אמרו שהם בוטחים בי".
הכי מעניין
קצת יותר מיובל עבר, ולכאורה הים הוא אותו ים, ובמצרי הורמוז עוד שטים 20%־25% מתצרוכת הנפט העולמית. האיראנים, תלמידים שקדנים של ההיסטוריה, הבינו שהם לא צריכים לנצח את חיל האוויר הישראלי, הם רק צריכים להפוך את המלחמה הזאת לנטל כלכלי בלתי־נסבל על הבוחרים האמריקנים. הפצצת מתקני הגז והנפט של שכנותיה לצד הכרזתם על סגירת המְצרים, אפילו בלי לממש אותה בפועל, הביאה לקפיצה עולמית במחירי האנרגיה. חבית נפט שעלתה 70 דולר ערב המלחמה, נסקה ל־120 דולר בתחילת השבוע. עשרות מיליוני חביות נפט תקועות על ספינות שלכודות במפרץ הפרסי. מחירי הדלק בארה"ב זינקו, מחיר הדיזל באירופה הוכפל, ובאסיה הדלק הסילוני שילש את מחירו.
גם הנשיא טראמפ ניסה להראות כלפי חוץ שזה לא מזיז לו. "מחירי הנפט לטווח קצר יֵרדו במהירות כשתסתיים השמדת האיום הגרעיני האיראני", צייץ ברשת החברתית שלו. "זהו מחיר קטן מאוד לשלם בעבור ארה"ב והעולם, בשביל ביטחון ושלום. רק טיפשים יחשבו אחרת". אבל ליתר ביטחון, יום למחרת התחיל טראמפ לדבר על כך ש"המלחמה די גמורה, פחות או יותר" ולפזר רמזים על קיצור לוחות הזמנים. זה הספיק כדי לגרום למחירי הנפט לצלול בחזרה לאזורי 80־90 דולר לחבית, נכון למועד כתיבת שורות אלה.
אבל האמת היא שהמצב כיום שונה בתכלית משוקת הנפט השבורה של שנות השבעים. מאז 2018, ארצות הברית היא מפיקת הנפט והגז הטבעי הגדולה בעולם. התלות שלה בנפט ערבי בפרט, ובאנרגיה מיובאת בכלל, אינה בת־השוואה לימים שבהם נשא ריצ'רד ניקסון את "נאום העצמאות האנרגטית" שלו. רוב הנפט שכלוא כיום במפרץ מיועד בכלל מזרחה – 38% לסין, 15% להודו, 12% לקוריאה הדרומית, 11% ליפן. רק 3% מיועדים לאירופה. הסעודים, שנערכו מבעוד מועד והניחו צינור נפט אל הים האדום מיד אחרי המהפכה האסלאמית באיראן, מגלים עכשיו שהולכת הנפט ביבשה מערבה לא כל כך מועילה, שכן היא רק מרחיקה אותו מהלקוחות.
מכלית נפט איראנית | צילום: AP
בכלל, שוק האנרגיה כיום מבוזר הרבה יותר משהיה ב־1973. הטכנולוגיה הקטינה את כוח הקרטל של מדינות ערב, ובמקרה הנוכחי הן נלחמות לצידה של ארצות הברית (וישראל) נגד איראן, ולא יגבו חרם ארוך־טווח. אפילו האירופים, שנכוו קשות מהתלות בגז הרוסי, נזהרים היום באמצעות ביזור מקורות האנרגיה שלהם, ולגודל האירוניה ישראל הקטנה צפויה להפוך עכשיו ליצואנית גז בהיקפים גדולים יותר ליבשת השכנה. גם המעבר לרכבים חשמליים, לאנרגיות מתחדשות ולתעשיות מתקדמות נותן את אותותיו, והכלכלה העולמית כיום הרבה פחות תלויה בנפט. כמות הנפט הנדרשת לכל דולר בתמ"ג האמריקני צנחה בכשישים אחוזים מאז ימיה של גולדה מאיר.
אבל הרבה יותר חשוב מכל אלה - העולם למד מאז להיות היסטרי פחות ממשברי נפט. התפיסה הרווחת בשנות השבעים היתה שעליית מחירי הדלק גרמה לאינפלציה גדולה בארצות הברית שפגעה בצמיחה הכלכלית והובילה אותה לעשור אבוד של אבטלה ומחסור. זאת הטראומה של האמריקנים, וזה החשש. אבל הכלכלן מילטון פרידמן טען בעקשנות שהנפט הוא רק הסוואה, והאינפלציה נגרמת בגלל הדפסת כסף וריבית נמוכה מדי. הוא טען שאם כמות אמצעי התשלום הייתה מאוזנת, עליית מחירי הנפט הייתה גוררת ירידה במחירים של מוצרים אחרים, והצביע על יפן שסבלה גם היא מהאמברגו הערבי אך נאבקה באינפלציה בהצלחה.
משבר הנפט גרם לעולם סוף סוף להטות אוזן לגדול הקפיטליסטים של המאה העשרים. ב־1976 הוא זכה בפרס נובל. וב־1979 החל הבנק הפדרלי של ארצות הברית ליישם סוף סוף את המלצותיו והעלה את הריבית עד 22%. זה גרם מיתון כואב בטווח הקצר, אבל חיסל את האינפלציה הגדולה והוביל את ארה"ב לשני עשורים של צמיחה. התיאוריה המוניטרית של פרידמן הפכה לכלי העבודה של בנקים מרכזיים בכל העולם, עד היום. שיעור הנפט שכלוא היום במצרי הורמוז גדול פי שניים משיעור הנפט שנחסם ב־1973, אבל העולם חיסן את עצמו טכנית ורעיונית מפני סחטנות מזרח־תיכונית מהסוג הזה.
לשמור על הדימוי
אז איך הנשיא טראמפ מעלה ומוריד את מחירי הנפט בעולם בהבל פיו? בעזרת הפנמה של חוקי האינפלציה. כמו ערכו של הכסף, גם הדפסה חסרת שליטה של איומים ריקים שוחקת את ערכם. רק השבוע איים הג'ינג'י מהבית הלבן שאם איראן תניח מוקשים במצרי הורמוז "הם יותקפו בידי הצבא החזק בעולם בעוצמה גדולה פי 20 מזו שהופעלה נגדם עד כה". אבל הוא מקפיד כל העת לשמור על גחלת של ספק בלב אויביו ואוהביו, מי יודע, אולי הפעם מדובר באיום או הבטחה שהוא דווקא מתכוון לממש. טראמפ הוא הראשון לנצל את כוחו של הדימוי הקפריזי שלו.
זה מצריך טיפול מוניטרי זהיר באיומים ובהבטחות. בין רפורמת המכסים שהתפוצצה בקול רעש גדול ואז התאדתה, תוכנית הטרנספר לעזה שננטשה, או מדיניות ההגירה ההפכפכה, טראמפ מקפיד לשתול אירועים כמו תקיפת המפציצים בפורדו, חטיפת נשיא ונצואלה מדורו, וכמובן מלחמה מלאה לצד ישראל נגד איראן. פרשני טראמפ מתווכחים אם הוא עובד לפי תוכנית סדורה ורק מסחרר את העולם בספינים, או שהוא פשוט שולף מהשרוול. אבל שני הצדדים מסכימים על דבר אחד – מדובר באדם קפריזי, הפכפך, אי אפשר לחזות את הצעד הבא שלו. חשבו - האם אתם מוכנים להמר אם הוא ימשיך את המלחמה באיראן עד הפלת המשטר, או שלפתע יעצור בחריקת בלמים ויחתור להסכם עם האייתוללות? עכשיו דמיינו במקומו את ג'ו ביידן או ג'ורג' בוש, את נשיא צרפת או את ראש ממשלת בריטניה הנוכחיים, ולפתע זה נעשה מעט בהיר יותר.
זה לא אומר בהכרח שהכול אצל טראמפ מתוכנן בקפידה ומתוחכם מאוד, כפי שמעריציו מנסים לטעון. בהחלט ייתכן שזאת סדרה לא־קוהרנטית של שליפות מהשרוול, אבל ניכר שהנשיא מודע לדימוי הזה מאוד ומטפח אותו. בכהונתו השנייה בולט מאוד הניסיון למנף את הדימוי הזה כנכס מדיני. קפריזה היא נכס. עוד לפני שהוא נוקט פעולה כלשהי, הוא מצהיר או רומז על האפשרות שיעשה משהו ("שערי הגיהינום ייפתחו") בתקווה שהעניין ייפתר בדיבורים ויחסוך לו את המעשים. יש גורמים שטוענים עד היום שכך למעשה התרחשה עסקת החטופים בינואר 2025, עם כניסתו לבית הלבן. יש בזה משהו מרענן ביחס למנהיגות שהורגלנו לראות בעולם המערבי.
חשבו למשל על פצצת אטום. אם נכונים הפרסומים הזרים שלפיהם ישראל מחזיקה במאגר של פצצות גרעיניות, איך ייתכן שחמאס, חיזבאללה, איראן, החות'ים או כל מיליציה עוינת אחרת במזרח התיכון מעיזה להתעסק איתנו? זה לא מרתיע אותם? הניסוח הנאיבי הזה ודאי גרם לכמה קוראים לחרחר בזעף. ברור שלא. גם אויבי ישראל יודעים שככל שהן קיימות, הפצצות מתוצרת דימונה הן נשק ששום מנהיג ישראלי לא ישתמש בו, אלא בתרחיש כה קיצוני שקשה לדמיין אותו. וגם אז בטח לא תהיה הצדקה להרג המוני לפי אמות המידה הישראליות הנהוגות.
כשפצצה כזאת נמצאת בידיים צפון־קוריאניות, לעומת זאת, לפתע היא נכס מניב ומרתיע בעבורם שגורם לכל העולם לזוע באי־נוחות ולשקול מחדש תוכניות צבאיות שונות. על אחת כמה וכמה כשמדובר באפשרות שהמשטר באיראן יפתח אותה. כמו קים ג'ונג און, ייתכן שגם האייתוללות ישתמשו בפצצה בעיקר כדי לקשט מחסנים, אבל ניצוץ הטירוף שיש להם, והספק הקל בליבנו שמא פתאום הם יחליטו להשתגע ולממש את האיום, מעניק לפצצה בידיהם כוח גדול פי כמה מאותה פצצה בידיים מערביות.
השקיפות, המתינות והערכים של העולם המערבי הם חלק מהסיבה שהוא חזק פי כמה מאויביו המטורללים, ושארצות הברית פועלת כמעצמת־על יחידה בפועל מאז קריסת ברית המועצות. אבל יש להם גם מחירים ברורים. היכולת של טראמפ לנגן על הדימוי הקפריזי מחזירה לאיומים המערביים משהו מכוחם, או לפחות מאיטה את השחיקה האינפלציונית שלהם בעשרות השנים האחרונות.
עוד כתבות בנושא
בעוד שר המלחמה ושר החוץ מבטיחים לאמריקנים בכל הזדמנות שזאת לא מלחמת עיראק או אפגניסטן ולא יהיו "בוטס און דה גראונד", הנשיא עצמו הדליף כי הוא בוחן את האפשרות להנחית כוחות אמריקניים על אדמת איראן. טראמפ מבין שהרגעת הציבור האמריקני בהקשר הזה מרגיעה בפועל גם את טהרן, שיודעת למחוק את האפשרות הזאת מסל האיומים עליה.
הציפייה של אזרחים מערביים לקבל עדכון מראש על אורך המלחמה, גבולות הגזרה שלה והצעדים שכלולים בארגז הכלים, נמצאת בעוכריהם של מי ששואפים להפתיע את האויב. קחו למשל את השאלה "כמה זמן תארך המלחמה". תשובה עליה היא מידע יקר ערך למשטר האיראני, שיוכל לתכנן כמה זמן הוא צריך לשרוד כדי שההפצצות ייפסקו, והוא יגיח שוב עם מקלעים אוטומטיים לקצור את אזרחיו המפגינים.
אי לכך, התשובות שניתנו עליה בישראל ובארה"ב הן מופת של בלגן אטומי. "בישראל מעריכים שהמלחמה תימשך כשבוע", דיווחו בכאן 11 מפי גורמים בסיום יום הלחימה הראשון. למחרת הצהיר טראמפ ש"המבצע יימשך ארבעה שבועות, או פחות". ביום השלישי למלחמה גם "גורמים ישראליים" תדרכו שהמלחמה "תימשך עד פסח", ונציגי צה"ל אמרו בכנסת ש"זה יהיה ארוך יותר מעם כלביא".
יומיים אחר כך שר המלחמה האמריקני הגסת' הצהיר ש"הלחימה יכולה להימשך 8 שבועות או 3 שבועות", ובמקביל תדרוך של צה"ל לכתבים הצבאיים ציין ש"לפנינו עוד לפחות שבועיים של תקיפות". אחרי שבוע של לחימה דוברת הבית הלבן קבעה ש"ניתן יהיה לסיים את המבצע באיראן תוך ארבעה עד שישה שבועות", כלומר סה"כ 5-7 שבועות, אך למחרת דיווח עמית סגל ש"בישראל ובארצות הברית מדברים על תוכניות מלחמה לעוד חמישה שבועות, מעכשיו" – כלומר שישה שבועות.
לא עברו 24 שעות והנשיא טראמפ הודיע ש"המלחמה די גמורה, הקדמנו בהרבה את ההערכות של ארבעה־חמישה שבועות". ובמקביל, בישראל תדרכו שזו אמירה שנועדה רק להרגיע את שוק הנפט, אבל שני הצבאות נערכים לעוד שבועות של הפצצות. ביום רביעי השבוע הצהיר שר הביטחון כ"ץ כי "המבצע הזה באיראן יימשך ללא שום הגבלת זמן". שעה אחר כך אמר טראמפ בריאיון ש"בכל רגע שאני ארצה שזה ייגמר - זה ייגמר. המלחמה עם איראן תסתיים בקרוב". מבולבלים? יופי. בתקווה שגם האיראנים.