עד היום לא כתבתי מילה על פרשת בצלאל זיני והחשדות החמורים נגדו - לא לחובתו ולא לזכותו. אני לא מכיר אותו אישית, ובעיקר אני לא חושב שיש פה עניין המחייב אותי להחזיק בדעה מוצקה לגביו.
הכלל העתיק שלימדונו חז"ל, "למד לשונך לומר איני יודע", נכון תמיד. הוא נכון שבעתיים במקרים כמו הפרשה הזו, כשלאיש מאיתנו אין מידע מלא עליה. דומה שהדרך הנכונה ביותר לנהוג מול פרשיות כאלו, שרב בהן הנסתר, היא פשוט להשתדל לא להחזיק בשום דעה. אך השיח שהתפתח לאחרונה בפרשת חשדות ההברחה מציף שאלה עקרונית ועמוקה יותר על דרך העיבוד של "עובדות" ו"חדשות" אצלנו.
עוד כתבות בנושא
הלכות לשון הרע מטילות איסורים לא רק על מי שמספר דבר מה. הן מטילות חובות גם על השומע, ומדריכות אותו בדבר יחסו למידע שנמסר לו. ככלל, כשאדם שומע טענות קשות על דמות כזו או אחרת, הדרישה הבסיסית היא "לא לקבל" את הדברים. מובן שבמקום שיש למידע השלכות מעשיות כלשהן מבחינה אישית ועסקית, צריך להיזהר ולעיתים גם להזהיר. אבל על מידע כללי שאין לו השפעה אישית מעשית צריך להיזהר לא לגבש דעה.
הכי מעניין
הבעיה היא שההוראה הזו, "אל תחזיקו דעה בנושא", כמעט בלתי אפשרית ליישום מבחינה פסיכולוגית. ברגע שסיפרו לי משהו רע, תמיד ינקר בי הספק. אי אפשר לומר לאדם "אל תחשוב על פיל ורוד" ולצפות שהפיל לא יופיע מיד בראשו. מרגע שנדבר על הפיל, הוא יופיע בראש. לכן הדרך היחידה להתמודד היא לומר למוח "תחשוב שפיל ורוד הוא דבר שלא קיים". באותו אופן, הדרך היעילה היחידה לא לקבל לשון הרע על אדם היא להאמין שהוא חף מפשע.
אנחנו חיים במציאות שבה מוטחות בפנינו כל הזמן "עובדות" מוגמרות. מול שטף העובדות־לכאורה יש צורך חיוני באנשים שיביאו ספקות שיערערו את מוחלטותן. נכון, יש קצה מסוכן של הטלת ספקות שאי אפשר להתנהל בו במציאות, אבל הבעיה המצויה יותר במחוזותינו היא האחיזה נחרצת ב"עובדות" שאינן בהכרח נכונות.
ולגבי זיני עצמו? כאמור, אין לי מושג מה באמת קרה שם, אבל אני בהחלט יכול להבין את מי שלא מקבלים את החשדות נגדו ואפילו טוענים לחפותו. למרבה הצער, גם בפרשה הזו מערך התביעה והפרקליטות קנה ביושר רב את החשדנות נגדו.
החשדנות הזו נשענת בראש ובראשונה על ההחלטה של הפרקליטות להאשים את זיני בסעיף הדרקוני והמופרך של "סיוע לאויב בשעת מלחמה". שופט המחוזי שעוסק בפרשה הודיע השבוע כי הוא שוקל להוציא את הסעיף הזה מכתב האישום עוד לפני המשפט. הדברים הללו מצטרפים להתעקשות על החזקתו של זיני במעצר עד תום ההליכים, כאילו מדובר בפושע מסוכן ולא באיש מילואים שסיכן את חייו להגנת המדינה.
ברקע הדברים האלה אי אפשר לשכוח את התנגדות היועמ"שית גלי בהרב־מיארה למינויו של אחיו אלוף דוד זיני לראש שב"כ, וכן את ההדלפות המגמתיות שיצאו בתחילת הפרשה, שניסו לייצר את המחשבה שהמצב "יחייב" את האח להתפטר. כל אלה מעלים באופן בלתי נמנע את החשד שאין כאן התנהלות עניינית.
היינו בסרט הזה. בשלבים הראשונים של משפטי נתניהו הקשבנו לשלל עיתונאים (כולל מהימין) שקראו את כתבי האישום ואמרו ש"לא יכול להיות שיש עשן בלי אש". מאז למדנו לקח. לאור הניסיון של כולנו עם תיקי נתניהו והחשדנות הבסיסית כלפי התנהלותה של המערכת - שהיא קנתה "ביושר" - אפשר להבין את מי שמפקפק בכל "עובדה" שמוצגת לו ולא מייחס לה כל משמעות.
כפי שפתחתי, כך אסיים: עד היום לא כתבתי על פרשת זיני. גם כיום אני עדיין לא חושב שיש פה עניין שמחייב אותי לגבש עמדה נחרצת בנוגע אליו. אני לא מכיר את האיש, ולא מתיימר לשפוט את מעשיו. אבל אני יודע שכאשר מנסים לשתול לנו פילים ורודים בראש מתוך פוזיציה שקופה, הבחירה להדוף אותם ולהאמין בחפותו של אדם היא לא עצימת עיניים, אלא טקטיקה לגיטימית של התגוננות.