בואו נתחיל מרגע שכולנו מכירים, גם אם לא מדברים עליו. הרגע שבו אנחנו מדברים עם ערבי ישראלי נחמד ומשכיל, דובר עברית מושלמת, שוטר או רופא או מהנדס, ואומרים לעצמנו "אחלה בן אדם, לא כמו הערבים האחרים".

גדלנו על משהו, והמשהו הזה גידל אותנו, וצריך עבודה פנימית רצינית כדי להפריד בין הפחד הלגיטימי לבין הגזענות המובנית. זה לא קורה בן לילה. זה קורה לאט, בשפשוף, בין אנשים. לוסי אהריש הייתה אמורה להיות אחד השפשופים הכי יעילים שיש. לו היו יושבים במעבדה ומנסים לייצר אבטיפוס של הערבייה־הישראלית האידיאלית, היינו כנראה מגיעים אליה. אישה מוסלמית שגדלה בדימונה בחינוך הממלכתי־יהודי. ששרדה פיגוע בעזה ומבינה מה זה טרור פלסטיני. שעובדת בערוץ תקשורת ישראלי ומדברת עברית מושלמת.

אני שמה בצד רגע את עניין ההתבוללות והעמדה הערכית בעניינה, זה קשה אבל תנסו לרגע, טוב? אם היינו צריכים לכתוב מודעת דרושים לתפקיד "ערבייה משתלבת", לוסי אהריש עונה על כל הקריטריונים.

אז מה קרה בשבוע שעבר? היא אמרה בשידור "אינשאללה" כשדיברה על הצבעת הערבים בבחירות, שהם במקרה גם השכנים ובני הדודים שלה ואנשים שגם להם יש אינטרס בקול מייצג, ותוך שעות עמדו מחוץ לדירתה 15 גברים עם מגפון.

מה אנחנו בעצם מבקשים מהמיעוטים שלנו? כי אם לוסי אהריש לא מספיקה, אם הישראליות שלה לא מרגיעה, מה המודל הראוי? יוסף חדאד? כן, אולי. אבל חדאד הוא ערבי־נוצרי. ערביי ישראל הם ברובם מוסלמים. כמה ערבים מוסלמים יכולים להיות יוסף חדאד? כמה מהם צריכים להיות?

ברגע שאנשים תוקפים מישהי כמו לוסי אהריש, הם לא שולחים מסר רק לה. הם שולחים מסר לכל ערבי־ישראלי שצריך להחליט כמה מאמץ כדאי להשקיע בשייכות. והם אומרים לו לא כדאי, כי גם אם תגיע הכי רחוק שאפשר יחכו לך עם מגפון מחוץ לדלת.

באותו שבוע בדיוק עלה לזירת האגרוף בליטא ילד ממוצא יהודי־אסייתי עם כיפה ודגל ישראל ששמו אהבת השם גורדון, וריסק את יריבו הטורקי הפרו־פלסטיני שהתגרה בישראל ברשתות החברתיות לפני הקרב. ישראל התאהבה בו מיד. מיקי זוהר צייץ עליו בהתלהבות. אבל בחלק מהחוגים החילוניים הביעו הסתייגות מהמיליטנטיות שלו. כי אהבת השם גורדון, עם הכיפה והציצית והשרירים וה"עם ישראל חי" הוא לא בדיוק גיבור הספורט שהם גדלו עליו. פעם, כשמיקי ברקוביץ' ניצח והקהל שאג "צסק"א אכלה אותה" זה לא היה מיליטנטי. גם לא כשיעל ארד הפילה את יריבותיה על מזרן הג'ודו. הם היו מהשכונה הנכונה, מהאסתטיקה הנכונה - ספורטיביוּת, חילוניוּת, בלי מוזיקת פיוטים ברקע.

לפני שנסיים, נעצור רגע על פרשה קטנה יותר. עיתונאית מ"הארץ", טלי חרותי־סובר צפתה בריאיון בערוץ 13 עם פעילת הימין איילת שליסל, דוברת תנועת נחלה. אבל היא לא בחרה לבקר את דבריה. היא בחרה לתהות על כיסוי הראש שלה: "הציפור הזו שיש לה על הראש - היא לצורכי צניעות?"

האם כתבת "הארץ" הייתה כותבת פוסט כזה על אישה מוסלמית עם חיג'אב? ברור שלא. אבל כיסוי ראש יהודי הוא חומר לפוסט ציני בפייסבוק. כי הנשים הדתיות האלה, עם הזהות שלהן, עם הבחירות שלהן, הן לא "הנשים הנכונות" שהפמיניזם הליברלי אוהב להגן עליהן.

אז הנה שלוש תמונות מאותו שבוע: לוסי אהריש עם מגפון מחוץ לדלת. אהבת השם גורדון עם כיפה ודגל ישראל, ואיילת שליסל עם כיסוי הראש. שלושת האירועים האלה אינם מקריים ואינם נפרדים. הם שלושה תסמינים של אותה מחלה - חוסר היכולת להכיל זהויות שונות בתוך הישראליות.

הישראליות היא לא מועדון, לא עמותה, לא שכונה בצפון תל־אביב ולא מאחז בגב ההר. היא הדבר המשותף הזה שאנחנו בונים ומנסים לעצב. ביחד, בכאב, בשפשוף, בוויכוח. ומי שמבקש נתח מהישראליות הזו צריך גם להכיר בזכותם של האחרים להיות חלק ממנה. כי השפשוף הזה הוא לא כישלון הפרויקט. הוא הפרויקט. מדינות שאין בהן שפשוף הן מדינות שכבר הכריעו את הוויכוח. בדרך כלל בכוח. בדרך כלל לטובת צד אחד.

בשבוע שעבר כולם ביקשו נתח מהישראליות. לוסי אהריש רצתה להיות ערבייה־ישראלית בלי לבחור בין השניים. אהבת השם גורדון רצה להיות ספורטאי ישראלי דתי בלי להתנצל. איילת שליסל רצתה להגיע לריאיון עם כיסוי הראש שלה בלי שמישהי תלגלג עליה. שלושתם ביקשו אותו הדבר בדיוק. שלושתם הוכיחו שזה עדיין לא מובן מאליו.

rachelm@makorrishon.co.il