לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים בגלידה של כפר עציון לחגוג את ראש חודש אדר. או את סיום המחצית. או סתם את העובדה שיש להם אבא שלא נמצא במילואים. הזמנו קופסת ביו־יוגורט משפחתית ודיברנו על דברים בכלל לא חשובים. על פנינו חלפו איש ואישה בדרכם החוצה עם עגלת תינוק. האיש חבש כיפת גבעות סטנדרטית ועטה גוזמבות בלונדיות ללחייו. תוך שהוא כמעט עובר בדלת היציאה, עצר ונעץ בי מבט מזהה. "אתה הרב השמאלני הזה, נכון?"
"יכול להיות שכך סבורים במחוזותיך", השבתי בחיוך, מנסה לסגור את האירוע ולשוב לדברים הבכלל לא חשובים שבהם עסקנו. "נו, אתה כותב בעיתון ההוא, נכון?". כבר לא הייתה ברירה. הודיתי, "זה אני". "תגיד", הוא עשה עוד צעד לעברי, מרים קצת את הקול, "למה אתה אוהב תומכי חמאס? אתה יודע מה אומרים על מי שמתחבר לעמלק?" הוא המשיך ולא הרפה. מתעלם מתשובותיי המתחמקות. ומזווית העין אני רואה את המתבגר מתחיל להתחמם, ואת המתבגרת מסמיקה במבוכה (המתבגר הקצת יותר קטן רק התבונן בסקרנות). חשוב לי להבהיר שלא לחלוטין שלטתי בהמשך השתלשלות האירועים. אני לא גאה בכך שקצת איבדתי שליטה, אך לו שיתפתי במדור רק התנהלויות שאני גאה בהן, החומרים שלי היו אוזלים מזמן. וזוהי האמת: התגובה שלי הגיעה ללא מסננים, היישר מתוך הבטן.
"תגיד," אמרתי לבחור, "כמה בני אדם הרגת במלחמה הזאת?". הוא הסתכל בי מבולבל, ומיד המשכתי: "כי אני הרגתי כבר כמה מאות".
הכי מעניין
הוא הביט בי בעיניים מבוהלות, גמגם משהו לא ברור ועזב את המקום. מותיר את הילדים שלי פגועים וגם קצת המומים מאירועי הדקות האחרונות. מהיוגורט הם כבר לא המשיכו לאכול (מלבד המתבגר הקצת יותר קטן, שאכל גם את החלק שלהם). ותוך כדי שאני מתלוצץ עמם ומשתדל להמעיט בערך האירוע, ניסיתי להתבונן אל תוך עצמי להבין: מאיפה המשפט הזה הגיע?
על המושג "פציעה מוסרית" שמעתי לראשונה מהרב נריה טייץ, שטיפל בתור קב"ן במילואים בקצינים וחיילים רבים לאורך תקופת המלחמה. זו תופעה מעט חמקמקה, שהתגלתה רק במלחמת וייטנאם, כאשר חיילים גילו אותות של קושי ומצוקה לא בשל אירוע טראומטי שבו חששו לחייהם, אלא דווקא בשל אירועים שבהם היו מעורבים בפגיעה באחרים.
תותחנים במלחמה הנוכחית "זכו" במירכאות למה שלא זכו לו תותחנים באף אחת מהמלחמות. לראות במו עיניהם, ובשידור ישיר, את התוצאות של הפגיעות. בעיניי ראיתי מחבלים שאורבים לכוחותינו, ופגזים שיצאו מהקנים שלנו נופלים בסמוך להם ומעיפים אותם באוויר.
יצא לי גם להיות שותף באירועים קשוחים יותר מן ההיבט המוסרי. לא השתתפתי באירוע שהיה בו משהו מנוגד לחוק או לכללי האתיקה, אבל כשאנשים שאין דרך לדעת אם הם מחבלים או אזרחים תמימים מתקרבים אל גדרות המוצבים, לא תמיד אפשר להרחיק אותם בלי שימוש בירי תותחים.
והפציעה הזו יושבת היכנשהו בנפש. אני אחד מתוך מאות אלפי לוחמים ולוחמות שגרים בבית והולכים לעבודה ויושבים בבתי קפה, וכל הזמן הזה סוחבים גם את הידיעה שנטלו במו ידיהם חיי אדם. זה לא דבר של מה בכך, להרוג אדם. ג'יי־קיי רולינג כבר המחישה איך חוויה כזו קורעת את הנפש לקרעים. רוב הזמן אתה משתדל לנעול אותה בארגז עם המדים. אך התחושות עדיין שם, מבלבלות. ויש רף מסוים של חיכוך עם המציאות, שמציף מכל אימי המלחמה דווקא את הפציעה הזו מכל השריטות האחרות.
בשם הרב סולוביצ'יק נכתב שחייל שהוא כוהן והרג מחבל בקרב לא יוכל לשאת כפיו ולברך את ישראל. בדומה לדוד שלא יכול היה לבנות את המקדש אחרי ששפך דמים במלחמות ה'. זו הכרעה קשה, שמנוגדת לדברי רוב הפוסקים. אני כמעט נוטה לחשוב שהרב לא באמת אמר אותה. אבל בעומקם של דברים יש בה גם אמת כואבת, המישירה מבט אל הנפש ההורגת שלא תשוב להיות כשהייתה. זו המציאות שלנו, חלק ממחיר הדמים ששילמנו במלחמה הזאת.