באחת משיחותיי המזדמנות עם הילדים שלי וחבריהם ניסיתי לשכנע אותם שבעצם הם כן מפחדים מהמצב. נכון, אנחנו גיבורים וחזקים והשם איתנו, אבל טילים זה מפחיד, נקודה. לא משנה איפה אתה נמצא ומה אתה עושה.

תבינו; אני לא מנסה לייצר פחדים, להפך. אם אפשר, גם אני מעדיפה לגדל ילדים בלי דריכות מיותרת, בלי חשש שעולה מהרגע שבו מניחים את הראש על הכרית. אבל יש פער בין הרצוי למצוי.

החיים פה, בחוות גלעד, לכאורה מאפשרים הדחקה של המצב הביטחוני שכולנו נמצאים בו כעת. אין פה כמעט ממ"דים. בשעת אזעקה המשפחות ממשיכות בשלהן. במקרה הטוב מוצאים פינה בבית ומכריזים עליה “מרחב מוגן". במקרה המתקדם יותר יוצאים לדשא לצפות במופע האורות המעוות שהמלחמה הזו מספקת. אני לא מתארת זאת כהמלצה אלא כמציאות שאין לנו דרך אמיתית לשנות כרגע.

גיבור של אמא

מתחילת המלחמה שמתי לב לרוח שנכנסת בילדי ישראל בעקבות המסרים בעלי המורל הגבוה, מלאי החוסן, הגבורה והאמונה, ולפער הרגשי שנוצר אצל מי שלא מצליח להרגיש כך מבפנים. כי יש ילדים שהמציאות הזו מפחידה אותם. לא סתם מפחידה - משתקת. הם רועדים בכל אזעקה ובכל יירוט ואפילו שיחה על טילים מכווצת להם את הבטן. ואחרי שהחברים שלהם חוזרים לבתיהם, הגוף שלהם נשאר דרוך. הם מתקשים להירדם, מתעוררים בלילה וקופצים מכל רעש קטן.

ואז מגיע הפער כשהמציאות לכאורה דורשת מהם, כלפי חוץ, להיות כמו כולם; גיבורים, לא נשברים, לא מפחדים, מלאי ביטחון בנצח ישראל ובהשגחה. ובפנים מתחוללת חרדה שאין לה מקום כמעט. הדיסוננס הזה שוחק. הוא מסוכן. פחדים שלא מקבלים לגיטימציה הם עניין מסוכן מאוד בעיניי.

הייתי רוצה לומר שהשיחה שניהלתי עם אותם הילדים שפגשתי כבדרך אגב, שכנעה אותם. שהיא פתחה כנות מצדם. אבל זה מורכב יותר; חלקם חייכו במבוכה, חלקם שתקו, חלקם התעקשו שהם בסדר ושאלו בלי לומר זאת במילים מה אני רוצה מהם, וחלק הסתכלו עליי בצחוק מלא ביטחון והודיעו שהם לא פחדנים. לבסוף, ילד אחד הודה שאכן אזעקות קצת מפחידות אותו ושהוא מפחד לפעמים בלילה כשהוא הולך לישון. הבנתי כמה קשה לילד להודות בפחד כשהשיח סביבו עטוף בכל כך הרבה גבורה.

מרחב מוגן

המטרה שלי לא הייתה לשכנע אותם שהם מפחדים, וגם לא לשכנע אותם שהם לא, אלא לאפשר בשיחת מבוגרים־ילדים פשוטה מרחב שבו שני הדברים יכולים להתקיים יחד. אפשר להיות אמיץ ולפחד, אפשר להאמין ולהיבהל. אפשר לאהוב את הארץ הזאת אהבת נפש ובו בזמן להרגיש שהגוף לפעמים לא עומד בעומס.

בעיניי, פחד הוא לא כשל ערכי או כשל באמונה אלא תגובה תקינה למציאות לא תקינה. הרי אנחנו, המבוגרים בסיפור, באמת מפחדים, במיוחד לנוכח האסונות קורעי הלב והמשתקים שקרו השבוע בגלל הטילים הרצחניים. אנחנו באמת מבינים שהמציאות מסוכנת ומטלטלת.

אני תוהה מאיפה בכלל נולד הבלבול הזה. איך החלטנו שגבורה היא היעדר פחד, ושגיבור הוא מי שאוכל אזעקות לארוחת בוקר בלי למצמץ? הרי גם החיילים שלנו, שאין חולק על גבורתם, יעידו על פחד משתק בזמן הקרב ואפילו שנים לאחר מכן.

הגוף מגיב לסכנה, ככה נבראנו. פחד לא סותר אומץ אבל הוא התנאי שלו; בלי פחד אין בחירה להיות אמיץ, יש רק אדישות. זה בסדר להרגיש פחד ולבחור להמשיך לתפקד, ללכת לחברים, לשחק, להתעלם ולהמשיך הלאה.

אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כחברה מדרג שבו מי שפוחד פחות הוא אמיץ יותר, מפני שזה שקר. שקר שיטפח על פנינו ועל פני הילדים האלה ביום שהם לא יצליחו להדחיק יותר, וייאלצו לעמוד מול הפחדים המושתקים שלהם פנים מול פנים.

ואם לצד החזקת האמונה והדחקת הפחד גם נצליח להעביר לילדים שלנו את המסר שזה בסדר והגיוני לפחד, אנחנו בעצם מחזקים אותם. אנחנו מלמדים שהרגש אינו אויב, שהוא עובר, שאפשר לשאת אותו יחד עם כל סל הרגשות השלם.

בתקופה כזו, אולי הגבורה האמיתית היא לא רק לעמוד זקופים מול האיום וגאים בעוצמת חיילינו, אלא להסכים לומר “זה מפחיד אותי ולמרות הפחד אני עוד כאן".

אני לא רוצה לגדל את ילדיי בתודעה שמקדשת רק חזות של חוסר פחד. אני לא מעוניינת לראות רק ילדים שעסוקים בלהסתיר את הפחד במקום לעבד אותו. אנחנו מתפעלים מילד שלא בוכה באזעקה או יודע לצחוק ולהקליל את האווירה כשנשמעים הפיצוצים, אבל הייתי רוצה שנהיה מסוגלים לתת במה גם לשאלה מה המחירים שמשלמים הילדים האלה בלילות.

זה בסדר למחוא כפיים ולהאדיר מאוד את העוצמה שאנחנו מפגינים מול האויבים שלנו, אבל באותה המידה ממש זה בסדר להגיד שהמצב מפחיד אותנו.

גבורה שאינה מאפשרת פגיעוּת היא גבורה חלולה. היא נראית מרשימה כלפי חוץ אבל בפנים היא משאירה נפש שרוטה ומדממת. אם לא נלמד לתת מקום גם לפחד נייצר דור שיודע לזקוף קומה, אבל לא יודע לבקש עזרה או חמלה כשקשה לו.

ובמרחב שמותר לרעוד בו ומותר לדבר בו, שם גדלים ילדים יציבים יותר. ילדים שיודעים שהפחד שלהם לגיטימי, ושיש מי שמסוגל להכיל אותו בלי לבטל להם אותו.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il