כשכולם התלהבו מאהבת השם גורדון אני התרגשתי ממחלקת בני"ש ומחבריהם לנשק

לא הצלחנו לראות הרבה מהטקס, כי לא היו טריבונות; ולא שמענו כלום, כי הרמקולים היו חלשים. לא נורא: עדיף צבא שמצטיין בלחימה מצבא שמצטיין בטקסים; וממילא הרגע הכי משמעותי באותו בוקר לא היה טקס הכומתה הרשמי, אלא המפגש הלא רשמי שקדם לו. הרבה לפני הזריחה כבר החלו בני המשפחות לנהור לנקודת הסיום של המסע. כשבוששו החיילים להגיע, הורה אחד מלא ביטחון הוליך את כולנו בשיירה לאיזה מבוי סתום בין הגבעות. עד שבעיצומה של המהומה עבר זרם חשמלי בקהל: הם באים. פתאום ראינו טור חאקי מתפתל בשדות, ולא היה מראה יפה מזה: מאות לוחמים מותשים ומוארים ונוטפים טללי נעורים עבריים, רצים קדימה בכוחותיהם האחרונים. ומיד התערבבו בהם אבות ואחים שנדחפו מתחת לאלונקה וסבתות שהריעו בצידי השביל ואחיינים שהתרוצצו בין הרגליים. וכאשר כל ההמון הרב הזה נהר יחדיו הצטללה בי פתאום ההכרה עד כמה ברור שאין מדובר כאן בטקס השקה של מכונות מלחמה, אלא במעמד חניכה של צבא העם.

היה זה כמה ימים לפני "שאגת הארי", ורוב העם התלהב באותו בוקר ממתאגרף צעיר שחבט בשונאי ישראל. אפשר להבין זאת, אך אני התלהבתי באותו בוקר מאנשים אחרים לגמרי. הייתי בעיקר עם מחלקת בנֵי הישיבות, שבה משרת בנִי. בזמן שכל הישראלים עפו על אהבת השם גורדון אני עפתי על יראת השם בני"ש. הם וחבריהם לגדוד אינם ספורטאים מקצוענים, שאומנו מגיל אפס להכות את יריביהם בזירה; הגוף שלהם לא טופח מאז לידתם למאמץ גופני כביר; הגֶנים שלהם משכו אותם להישגים אחרים לגמרי. מבחינתם אין מדובר בשלב נוסף בקריירה מקצועית מלוטשת, אלא ברגע השיא של מאמץ אדיר ומחויבות שאין לה גבול. הם הפכו ללוחמים לא משום שזה מתאים להם, אלא משום שזה מה שנדרש מהם.

כאבא של לוחם למדתי עד כמה קשה המסלול של לוחם חי"ר בצה"ל. לא ביחידת עילית ולא בסיירת – לוחם פשוט בחטיבה פשוטה. אין שום אתגר שדומה לזה בחייו של צעיר בן עשרים בעולם המערבי. גם אני הייתי פעם לוחם, אבל לא הרי תותחנים כהרי חי"ר ולא דומה נקודת המבט של בן לזו של אבא. כדי לקבל כומתת חי"ר צעיר ישראלי צריך לצלוח שמונה חודשים של עומס נפשי וגופני שאין דומה לו. שמונה חודשים שבהם כל פעולה בסדר היום שלך נמדדת בשניות, כולל צחצוח שיניים וביקור בשירותים. שמונה חודשים של מאמץ קשה לגוף, עוד ועוד, עד שאלו שהיו תלמידי חכמים ענוגים, או להבדיל חיות מסיבות, מסוגלים לרוץ חמישים קילומטרים בעודם סוחבים על גבם הר קטן של ציוד – ומדינה שלמה.

כאשר צעירים רבים משרתים כלוחמים, אין לי ספק שזה משפיע מאוד על אופי החברה שלנו – ולא רק באופנים הברורים מאליהם. קחו למשל את הנתון המפתיע הבא: תוחלת החיים הממוצעת בישראל היא יותר מ־83 שנים, מה שמציב את ישראל במקום הרביעי במדינות ה־OECD. תוחלת החיים של הגברים בישראל נמוכה מזו של הנשים, אך גבוהה במיוחד בהשוואה לגברים במדינות אחרות. פרופ' אלכס וינרב ממכון טאוב טען שהגורם המשפיע ביותר על תוחלת החיים הגבוהה שלנו הוא השירות הצבאי: השמירה על כושר גופני בשלב קריטי של החיים, ואולי עוד תועלות של השירות הצבאי, מוסיפות לדבריו לתוחלת החיים של הגברים בישראל יותר משלוש שנים בממוצע.

אך קודם כול צריך לציין את המובן מאליו: ההשלכות על החוסן הנפשי. לוחם שהצליח לעמוד במשימה הקשה הזו יצא ממנה אדם אחר: בוגר יותר, אחראי יותר ונחוש יותר. הלוואי שהיינו יכולים לסגור את הצבא ולחפש לבנינו אתגרים אחרים. אך כל עוד אי אפשר לסגור אותו, צה"ל לא רק מגן על חיינו, אלא גם מעניק לצעירינו עמוד שדרה מברזל או לפחות עוזר להם לגלות את עמוד השדרה שיש להם. בנג'מין דיזראלי, ראש ממשלת אנגליה במאה ה־19, הרחיב עוד ועוד את מעגל זכות הבחירה. בזמן שאצילי בריטניה חששו מהמון העם הפשוט, דיזראלי בטח בו. אחרי מותו אמרו על דיזראלי שהוא הסתכל בבני העם האנגלי כמו פַּסל המתבונן באבן ורואה את המלאך הכלוא בתוך הסלע. ואני הסתכלתי על בני וחבריו וראיתי את הסלע שהיה חבוי בתוך המלאכים.

motzash.navon@gmail.com