המשחק עוד לא נגמר אבל השח (שאה, מלך) מט. "מעשה אבות סימן לבנים", לימד אותנו פרשן המקרא רמב"ן, ומאז התרגלנו לקרוא את התנ"ך לא רק כספר היסטוריה אלא גם כאלגוריה לחוקי הרוח בקיום האנושי. כל דרשן מתחיל יודע שהדרך לדבר תורה מעניין בבית הכנסת עוברת ב"הפנמה" של הטקסט: אנו קוראים את פרשת השבוע ומתייחסים לכתוב כאל מערך של ארכיטיפים ודימויים, משלים להתרחשות קיומית־פנימית או היסטורית־תהליכית. בשפה טיפולית הטקסט הוא ה"סמלי" והוא שולח אותנו למבט פנימה, לברר "איפה זה פוגש אותי".

כך למשל, בדרושים חסידיים אברהם יצחק ויעקב הם כוחות שונים במערכת הרגשית שלנו; "מצרים" משקפת את המְצָרִים הפנימיים; פרעה הוא ארכיטיפ הקליפה והרע; והמלחמה בעמלק מתרחשת מול אזורי הצל שבתוך הנפש. כך מעוצב התהליך הפרשני, כשהידע של הפרשן על הנפש, האדם והעולם מעשיר את התובנות הטקסטואליות. משכך, הפרשן המודרני מתבונן בהתנשאות על הפונדמנטליסט: זה שקורא את הכתוב בקריאה פשטנית ומתעקש שלא לחרוג מפשוטו של מקרא, זה שלא מבין את העומק, שכובל את הטקסט למה שקרה אז ולא משחרר אותו להעניק השראה למה שקורה היום.

אבל לפעמים הפרשן המודרני הזה – שהוא בעצם אנחנו – אוכל את הכובע. זה קורה ברגע מוזר שבו הטקסט הקנוני חורג מתפקידו הסמלי והופך לממשי: את מגילת אסתר השנה לא קראנו כמשל. קראנו אותה כמו כתבה בעיתון. לא עוד טקסט עתיק שאפשר לחלץ ממנו משמעויות מופשטות, לא בסיס לפרשנות, לא משל למצב היהודי, אלא אירוע חדשותי ששכפל את עצמו עם התאמות קלות בתסריט: מנהיג פרסי שרוצה להשמיד את היהודים ויש לו אפילו "אסטרטגיה"; מלך הדוניסט וקפריזי שנותן תחושה שאי אפשר לסמוך עליו, אבל ברגע האמת עושה את מה שצריך; במקום מלכה יש למלך בת יהודייה, ועל הסט יש עוד יהודי עם תושייה שדוחף לפעולות הנכונות כדי להזיז את כיוון המחט של ההיסטוריה. שמישהו יזכיר לנו בשנה הבאה שאת עמלק צריך למחות לא רק במציאות אלא גם בלב, חבל שנאבד את ההישג הפרשני היפהפה הזה.

ואגב "השפעות פרוגרסיביות", מספיק להקשיב לסוללת המגישים והפרשנים בערוצי החדשות של המיינסטרים כדי להבין איזו דרך עברנו. כולם דיברו השבוע על פורים ואחשוורוש והמן הרשע. השפה של המדינה הזו הייתה השבוע ספוגה ביהדות כפי שלא הייתה מעולם.

שוטר עולמי

הטענה המרכזית שמשמיעים כעת מתנגדי טראמפ בארה"ב ובעולם היא שהוא מפרק את הסדר העולמי החדש. אותו סדר שהתחיל בהכרזתו של וודרו וילסון, נשיא ארה"ב בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, על הזכות להגדרה עצמית של עמים, ולפיה מדינה ריבונית אחת לא תפלוש לשטחה של מדינה ריבונית אחרת. הסדר הזה המשיך להתעצב במחצית הראשונה של המאה הקודמת, עם ניסוח אמנות ז'נבה והאג, שעיגנו את זכויות האדם הבסיסיות וניסחו את דיני הלחימה. בד בבד הוקמו האו"ם, מועצת הביטחון, ארגונים וטריבונלים בינלאומיים.

הסדר העולמי כלל קונסטרוקציה משפטית מסועפת שהתבססה על הנחה פשוטה: אחרי הגיהינום של מלחמות העולם, לא די בכך שכל מדינה תציית לחוקים הפנימיים שלה; האנושות זקוקה לחוק אוניברסלי ובינלאומי, שיחייב את המדינות לכבד זו את ריבונותה של זו וישליט כללים של צדק והוגנות במערכות היחסים ביניהן.

אבל כמו שבתוך המדינה אין ערך לחוקים ללא מערכת אכיפה, כך גם בזירה הבינלאומית. ההסתמכות של הקהילה הבינלאומית על מוסדות כמו מועצת הביטחון של האו"ם התבררה כמשענת קנה רצוץ, לאחר שביותר מדי אירועים קריטיים המועצה התגלתה כמשותקת בעקבות זכות וטו של מעצמות ציניות. המקרים שבהם המעצמות הצליחו להסכים על משטר סנקציות היו נדירים, ומה שנשאר הוא ההרתעה של אמריקה – השוטר של העולם. אבל אמריקה עוברת תהליך ארוך של בדלנות מימין וטהרנות משמאל, ויש לה הרבה פחות מוטיבציה לתיקון עולם.

כבר הפלישה של טראמפ לוונצואלה ומלחמת המכסים הגלובלית שלו נתפסו כזלזול בסדר העולמי, אבל המלחמה הנוכחית מוכיחה שהוא המנהיג היחיד שדווקא מציל את הסדר הזה. כי כדי שהעולם לא יידרדר למצב של אדם לאדם זאב וחרב איש באחיו, מה שנדרש יותר מכול זה שוטר חזק עם נבוט גדול שאוכף את החוק, ובמקרי קצה גם מוכן להשתמש בו. אין אירוע מובהק שבו ההתערבות הזו נדרשת יותר מאשר ריסון האידאולוגיה הנאצית של המשטר האיראני. בעולם שמתנהל באדישות וברפיון, ההתערבות של טראמפ היא גם שיקום הסדר העולמי, וגם החזרת הקול המוסרי לשיח הבינלאומי.

זה שלו

וכאן צריך להגיד משהו על נתניהו: זה שלו. הוא האיש שיהיה חתום על השינוי הטוטלי במצב הגיאופוליטי של ישראל. המהפכה האסלאמית התרחשה ב־1979, ומהרגע הראשון הציבה את השמדתה של מדינת ישראל כמטרת־העל שלה, אבל כדי שמשהו ישתנה היה צריך מנהיג ישראלי נחוש מספיק שיעלה את שלטון האייתוללות על ראש שמחתו. וזה היה קשה, כי העולם שונא מלחמות, והאינטרסים הכלכליים הסבוכים של המעצמות יוצרים מציאות שבה רק אסון גדול יכול לשכנע אותן לפעול בכוח.

נתניהו דיבר על האיום האיראני בלי הפוגה, ופעם אחר פעם נתקל במכשולים שנראו בלתי עבירים. בתחילת העשור הקודם היה זה ראש המוסד מאיר דגן שפעל כאחרון המרגלים וגילה לאמריקנים את דבר ההכנות של ישראל לתקיפה באיראן. אחרי שצופים בתוכנית "עובדה" שחשפה את הפרשה, לא ברור כיצד דגן לא הועמד לדין על העבירות החמורות ביותר בחוק העונשין הישראלי, אבל זה לא משנה. בפועל "הצליח לו", והמבצע סוכל.

בשלהי כהונתו של אובמה לקח נתניהו סיכון מדיני עצום כאשר נאם בקונגרס נגד הסכם הגרעין שהנשיא האמריקני הטיל עליו את כל כובד משקלו. הוא פעל לעורר את דעת הקהל האמריקנית נגד נשיא מכהן, מעשה ששקול להתאבדות פוליטית.

ב־2018 חשף את מסמכי הגרעין לעיני העולם כולו. נטען אז נגדו שהוא מסכן יכולות מבצעיות מסווגות של המוסד, אבל הפעולה הזו התחילה להפיל את האסימון במדינות המערב בנוגע לעומק הסיכון העולמי שפרויקט הגרעין האיראני יוצר.

במבצע עם כלביא בשנה שעברה נתניהו לקח שוב סיכון גדול כשיצא למתקפה ישירה מול איראן, מבלי לדעת אם ארה"ב תצטרף ותשלח את המפציצים הכבדים שלה לפגוע באתרי הגרעין המבוטנים. כל זה מוביל למבצע "שאגת הארי", שבו לראשונה מעצמה עולמית ומעצמה אזורית יוצאות יחד למחות את ממשיכיו של עמלק.

נתניהו אמר פעם שעצם החיים קודם לאיכות החיים, וזו גם אמירה על המנהיגות שלו עצמו. איכות החיים היא כל ענייני הפנים שנתניהו לא מתעניין בהם ולא מטפל בהם, וגם הדברים הטובים שקורים בהם מתרחשים למרות המנהיגות שלו ולא בגללה. אבל עצם החיים תלוי במדיניות החוץ מול הקמים עלינו לכלותנו, וכאן נתניהו הוא לגמרי בסדר גודל בן־גוריוני היסטורי. גם מבלי לבקש "כתבוני לדורות", הכרעת האיום הקיומי החמור ביותר על עתידה של מדינת היהודים תחקוק אותו בנצח.

ישנו עם אחד

ואחרון לא חביב, עלי חמינאי. אין אדם שגילה את סגולת ישראל יותר מהאיש הזה. בנוהג שבעולם מדינות נלחמות זו בזו סביב אינטרסים: טריטוריה, מים, נפט, גז, נתיבי מסחר, תביעות בעלות. אבל בין ישראל לאיראן אין ומעולם לא היה שום אינטרס חומרי מנוגד, שום סכסוך על משאב כלשהו. במשך 47 שנה שִׁעְבְּדָה הרפובליקה השיעית  את עמה ואת משאביה למטרת־העל של הכחדת ישראל, והיא עשתה זאת "לשמה", ולא בשביל שום אינטרס. במובן הזה יש הבדל מהותי בינה ובין הפלסטינים שנאבקים איתנו על השליטה בארץ.

מה שהטריד את עלי חמינאי היה לא מה שהיהודים עושים או הנכסים שהם מחזיקים בהם, אלא עצם קיומה של המדינה היהודית. לשם כך הוא היה מוכן לשעבד את חייהם של 80 מיליון איראנים ולהעדיף את בנייתה של מפלצת מלחמה על פני טיפול בחיי האזרחים שלו, גם כשאיראן סבלה מבצורת קשה וכאשר הריאל צלל מול הדולר. בדומה להיטלר שהתעקש על הפעלת מחנות ההשמדה גם כשהוורמכט נחל תבוסות כואבות, והמשאבים הגדולים שהפעלת המחנות דרשה באו על חשבון צורכי הצבא.

במובן הזה, לא היה בדורנו אף מנהיג בעולם שהצביע ואמר "ישנו עם אחד" כמו חמינאי. שום מנהיג לא חשף כמוהו את הייחודיות של הקיום היהודי. על הפסוק "כִּי יָד עַל כֵּס יָ־הּ" מפרשת עמלק כותב המדרש שאין שמו וכיסאו של הקב"ה שלמים עד שימחה את עמלק, כי ה"יד" של עמלק מכסה את האל"ף – אלופו של עולם, ולכן נכתב "כס" ולא "כסא". בעומק, המצב הפוך: היד שמכסה את הכיסא היא היד שמגלה אותו לעינינו ולעיני העולם.