טראמפ הציב לאיראן אולטימטום; 15 יום שנמרחים כמו התור לקופות ברמי לוי ביום שישי בצהריים. איפשהו בים התיכון מסתובבת לה נושאת מטוסים; ישראל מוכנה לכל תרחיש; נתניהו אומר שאם איראן תתקוף היא תחווה תגובה שהיא "מעבר לכל דמיון". ואנחנו בבית, שותים הפוך על שיבולת, מוציאים איזו חננה מהאף וממתינים למתקפה. והמתקפה, כפרה עליה, מבוששת לבוא. הממ"ד מוכן, השימורים בתוך המזווה, וכלום לא קורה. נכון לכתיבת שורות אלה, אנחנו בקיץ של אביה של המתקפות.

הביקוש לדאגה לא מסתיים אף פעם. מזכיר קצת את אימא של חברה שלי, סוניה שם בדוי, שהיא כנראה האימא הדרוכה ביותר על הגלובוס. "את טסה לתאילנד?", היא אומרת לה, "שמעתי שיש שם התפרצות של נגיף, ניפה משהו, סתם ככה מספרת לך". כשנסעה לדגום איזה נחל בצפון קיבלה אזהרה חמה מעכברת, וכשבאה לקנות מכונת קפה זכתה בהודעת אימים מפנקת על רעלנים שמצטברים שם.

סוניה מעסיקה 80 אחוז מהמוח שלה בסריקת סיכונים. היא מנוטרת על תחזית מזג האוויר עשרה ימים קדימה, נכנסת לכל המחקרים החדשים בנושא קרינה, יש לה בממ"ד אוכל לגדוד, הטלוויזיה פתוחה אצלה 24/7 והשמועות מספרות שהיא מניחה על מפתן הדלת סמרטוט רטוב עוד מימי סאדאם, סתם ככה שיהיה.

תעשייה שלמה ניזונה מהדריכות של נשים כמו סוניה - קוראים לה תעשיית הדאגה. היא לא בהכרח עוינת וגם לא תמיד שקרית. היא פשוט מגישה לנו את הדאגה במשלוח עטוף בצלופן חדשותי, עם אולפנים באדום־כחול שמופעלים בידי במאים שיודעים שאין דבר שמדביק את האזרח הישראלי למסך יותר מאשר איום קיומי. זה טוב למשק, זה טוב לצרכנות, זה טוב לכולם חוץ מללחץ הדם של סוניה. אנשים שמפחדים לוחצים על ידיעות ופותחים את הערוץ בשידור חי. אנשים שמודאגים קונים יותר ומקליקים יותר.

הדאגה כמצב נפשי אינה ניתנת לסיפוק. יחלוף איום אחד יגיע איום שני. ייעלם הנגיף תופיע העכברת, תיעלם העכברת יופיעו הרעלנים במכונת הקפה. אין משמעות אמיתית לאיום עצמו אלא לתחזוקת הדריכות באמצעות פעולות שליטה. כאילו אם נהיה לגמרי מוכנים לכל דבר - יקרה לנו פחות.

הטיל לפחות מגיע ברעש. הוא מתריע, צופר, נותן לנו כמה שניות לרוץ לממ"ד. אבל הדאגה מחכה לנו בבוקר עוד לפני שפקחנו עיניים, רצה ברקע בזמן שאנחנו אוכלים ארוחת ערב עם הילדים, ואין לה התרעות אדומות. היא פשוט אוכלת לנו שנים שלמות מהחיים. שעה פה, ערב שם.

מה בעצם מפחיד אותי במתקפה האיראנית? יום אחד שאלתי את עצמי ברצינות. ישבתי עם זה רגע, והבנתי שהמוות המהיר פחות מפחיד אותי מהסבל הממושך. אם יום אחד יופיע בחלומי מלאך המוות וישאל אותי איך אני בוחרת את השמדתי הסופית, נראה לי שאעדיף למות מאיזה טיל איראני מאשר איזו מחלה סופנית מתארכת.

משחר ילדותנו גדלנו על המיתוס היהודי שלפיו "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו", ופורים מגלם אותו. באף שלב במגילה לא כתוב שהנה הסתיים עידן הצוררים. המגילה, בכנותה המפתיעה, מגלה לנו שעמלקים תמיד היו ויהיו. החידוש שהיא מביאה הוא כיצד עלינו לנהוג באירועים שעליהם אין לנו לכאורה שליטה, ופורים מציע את הגרסה הכי לא רציונלית שיש להתמודדות עם איומים. מרדכי לא כורע ולא משתחווה. ושתי מסרבת לאחשוורוש בניגוד לאינסטינקט הבסיסי שלה לציית. המהלך הזה מוביל את אסתר לארמון, שמגיעה מאוחר יותר לחצר המלך ללא הזמנה. היא מגלה את זהותה היהודית ברגע שהיא הכי אמורה להסתיר אותה. הכול הפוך. כמעט כל ההתרחשויות במגילה מתנהלות בניגוד לאינסטינקטים ההישרדותיים של השחקנים, וזה מביא לתפנית הבלתי צפויה של ביטול הגזירה. פורים של היום ממשיך את אותה הנוסחה בדיוק: אם בכל דור ודור קמים עליכם, תפעלו הפוך. תשתו עד שאתם כבר לא יודעים מי אתם. תתחפשו, תיפטרו מהזהות שלכם, תרקדו אל תוך הלילה, הדאגה תחכה בחוץ כמה שעות.

אני זוכרת חגי פורים שנחגגו בצל הפיגועים של אוסלו ואסון המסוקים, אני זוכרת את הפורים הראשון של מלחמת חרבות ברזל, ואיכשהו העם שלנו תמיד מצא את הדרך האבסורדית להתנחם דרך החג הזה.

האירוע האיראני הוא אירוע שאין לנו באמת שליטה עליו. המדינה תגיב איך שתגיב, ולנו בעיקר יישאר לשבת בממ"ד ולחכות. אז אולי הדרך הטובה ביותר לעבור אותו היא להסתכל עליו בעיניים פקוחות, לדעת שנושאת המטוסים שם, לשמוע את האולטימטום, להתבונן ממרומי הטריבונה על זירת הדאגות המתרוצצות, ואז לסגור את הטלוויזיה, לפתוח בקבוק, ולרקוד כאילו אין מחר.

rachelm@makorrishon.co.il