ב־1978 נפגש הפילוסוף הפוסטמודרני מישל פוקו עם חומייני הגולה. פוקו התפעם מהאייתוללה הזקן וראה בו בעל ברית של השמאל במאבק נגד הקפיטליזם העולמי. הוא השווה אז את המצב באיראן ל"דו־קרב נשגב": "המלך מול הקדוש; השליט החמוש מול הגולה חסר הכול; העריץ מול האדם הקם כנגדו בידיים ריקות, ועם שלם מריע לו". זה היה חומייני בעיניו: קדוש הזוכה לתשואות במאבק רומנטי כנגד השאה העריץ.

לשמאל הפרוגרסיבי יש תפיסה דלה וחד־ממדית בנוגע לאנשים ולמוטיבציות שמניעות אותם, ולכן מעולם לא הצליח להבין את האסלאם הקיצוני. תפקיד הרסני בהרבה מפוקו מילא אז נשיא ארה"ב הפרוגרסיבי ג'ימי קרטר. הוא דרש מהשאה האיראני להקפיד על זכויות האדם ואסר עליו לדכא בכוח את המהפכה האסלאמית. כולנו יודעים איך נגמר הניסיון הזה לכפות על המציאות רשימה נוקשה של זכויות מדומיינות.

כשעלה חומייני לשלטון הוא ניסח חוקה המצהירה על זכויות האדם. החוקה האיראנית התקבלה במשאל עם ב־1979, והיא מכריזה עד היום: "אסור לחקור אדם על אמונותיו. אין להטריד אדם או לתבוע ממנו דין וחשבון רק משום שהוא מחזיק באמונה מסוימת". נציין שאין זו החוקה המתקדמת ביותר בעולם; נאורה ממנה הייתה חוקת ברית המועצות, שאימץ ב־1936 יוסף סטאלין. היא הבטיחה לאזרחים הסובייטים זכויות מרחיקות לכת לשוויון, חופש דת ומצפון וחופש דיבור. כמה חבל שמעולם לא היה לחוקות הללו שום קשר למציאות.

התפיסה הפרוגרסיבית רואה בחוקה כתובה ובמערכת משפט חזקה את הערובה לזכויות האדם. הגישה הזו מתבססת על שתי הנחות פילוסופיות. האחת היא שהמחוקקים והמשפטנים יודעים תמיד מה טוב. השנייה היא שכדי לתרגם את הטוב הזה למציאות, מספיק לצוות על הנתינים מה עליהם לעשות. את שתי האקסיומות הללו אפשר למצוא כבר במגילת אסתר. אחרי שאחשוורוש הסתכסך עם אשתו ושתי הוא שלח צווים משפטיים "אל כל מדינות המלך" וניסה להכתיב חוק ממלכתי לניהול יחסי המשפחה: "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן... להיות כל איש שורר בביתו". אחשוורוש עצמו לא הצליח לעשות סדר בביתו: ושתי, אשתו הראשונה, סירבה להיענות לו; אסתר, אשתו השנייה, תמרנה אותו שוב ושוב כרצונה. הכישלון הזה לא הפריע לו לנסות להכתיב לנתיניו סדר משפחתי נוקשה. תמיסטוקלס היווני, המצביא שהביס את אחשוורוש בקרב סלמיס, היטיב ממנו להבין איך עובדות משפחות, ואמר פעם לאשתו: "אתונה שולטת ביוון, אני שולט באתונה, את שולטת בי, הילד שלנו שולט בך".

השאלה האמיתית אינה מי שולט בבית; בתוך משפחה בריאה אין באמת שליטים. השאלה החשובה יותר היא האם חוקי הממשלה יכולים להכתיב אורחות חיים ונורמות אינטימיות. בפרס העתיקה האמינו בזה. לא רק אחשוורוש חשב כך, אלא גם קודמו דריווש. ספר דניאל מספר שאחרי שניצל דניאל מגוב האריות שלח אוהבו המלך דריווש לכל עמי הממלכה את החוק המלכותי הבא: "מלפני ניתן צו, כי בכל ממלכתי יהיו יראים מלפני א־לוהי דניאל, כי הוא הא־ל החי וקיים לעולמים" (דניאל ו', כז; תרגום). מגילת אסתר מגלה עד כמה באמת השפיע על הממלכה החוק הזה.

פרס הייתה ממלכת המשפטנים, "כל יודעי דת ודין". שלטון המשפטנים הוא גם שלטון הפקידים, מה שאולי מסביר את הפסוק המוזר "ובהיקבץ בתולות שנית ומרדכי יושב בשער המלך": למה היה צריך לקבץ שנית בתולות, אחרי שכבר נבחרה אסתר? אולי כי במדינה בירוקרטית, אחרי שנוצר מנגנון שתפקידו לקבץ בתולות – אף אחד כבר לא יכול לעצור אותו. שוב קורעים נערות ממשפחותיהן ומקבצים אותן לעיר הבירה – והכול ללא שום צורך, רק מתוך המנגנון שאיש לא מצליח לעצור ומכורח הנהלים שאיש אינו יכול לשנות.

הנהלים הנוקשים והמשפטיזציה האגרסיבית לא בלמו את זוועות המן ולא הגנו על קורבנותיהן. איך בכל זאת אפשר לשפר את העולם? צווי אחשוורוש לא השפיעו על חיי המשפחה (וטוב שכך), אך פעולתם החינוכית של מרדכי ואסתר הצליחה הרבה יותר. בזכותם נזכרים ונעשים הימים הללו "בכל דור ודור, משפחה ומשפחה". ומה באשר לצוררים, אלו שמתעלמים מחוקים וצווים וזכויות חקוקות, ואף מנצלים אותם לטובתם? גם זאת מלמדת אותנו המגילה: כשהצוררים מנצלים את הפרצות בחוק הבינלאומי, לעיתים לא תהיה ברירה אלא להביס אותם בחרב.

motzash.navon@gmail.com