רגעים רבים זכורים לי ממבצע ״עם כלביא״, או בשמו הדרמטי יותר ״מלחמת 12 הימים״. אלה בעיקר רגעים שקשורים לתפקוד שלי ושל שולי כהורים לשני ילדים קטנים בני שבע ושנתיים. רגעי אחריות כזו, לשמור על רוגע תוך כדי הריצה לממ״ד, להסיח את הדעת של הצוציקים כשהמבוגרים בסביבה דיברו על טילים ארוכי טווח עם ראשי נפץ אימתניים, למצוא הומור בצליל ההתראה הלא הגיוני של פיקוד העורף, למצוא מילים הגיוניות לסיבה לכך שיש לנו בחדר שישיות עין גדי, פנס ורדיו על סוללות, ולהגן ולשמור עד כמה שאפשר על הנפש הקטנטנה שלהם. באופן כללי אני חושב ש״החוויה״ הזו של להיות הורה לילדים קטנים במלחמה עוד לא מספיק מעובדת, שלא לומר מודחקת. עוד לא עבר מספיק זמן, וכפי הנראה יש לנו עוד סשן מלחמה אחד לפחות לעבור עם העניין האיראני הזה. ולכן אני לא אכתוב על זה עכשיו. אבל כן אכתוב משהו על חילוניוּת. חילוניות בהקשר הרחב שלה.

ערב אחד, בעיצומה של המערכה מול איראן, אחרי שהילדים הלכו לישון, קרסתי על הספה וגללתי את הפיד. ושם, אני כבר לא זוכר בדיוק איפה זה היה, מישהו העלה סרטון כזה שצולם באיראן בשנות ה־70, רגע לפני המהפכה האסלאמית. הכותרת של הסרטון הייתה ״האם העתיד ייראה דומה?״ וראו בו פריימים קצרצרים שנראה כאילו צולמו באיזו מדינה מערבית חילונית ולא באיראן החשוכה והפנאטית. ראו שם את דגל השאה מתבדר בתרנים של גלשנים, נשים בלבוש מודרני יושבות בבתי קפה, גברים בג׳ינס ומשקפי שמש מגניבים מעשנים בנונשלנט, מכוניות חדישות עם גג נפתח שועטות ברחובות, צעירים יוצאים ונכנסים מבתי אופנה, וכולם מחייכים והשיער של כולם מתבדר ברוח, והכול חופשי כזה ומשוחרר ובעיקר - מאוד־מאוד לא דתי.

הסרטון הזה נגע בי ממש, וצפיתי בו שוב ושוב והלב שלי התכווץ. נזכרתי שבסוף החורף שעבר הזמינו אותי להשתתף באיזה ערב סיפורים בפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים. ושם, בחדר האמנים, פגשתי את המשורר והסופר האיראני פיאם פילי שברח מאימת משטר האייתוללות, מצא מקלט מדיני בישראל ואפילו קעקע על הצוואר שלו מגן דוד בולט. הפסטיבל, שבדרך כלל מארח סופרים וסופרות רבים וידועים מרחבי העולם, התקשה להביא אורחים כאלה בעיצומה של המלחמה ועם התדמית האיומה של ישראל בעולם. אבל עבור פילי זה היה אך טבעי להשתתף. פילי הוא חילוני גמור כמובן, וסביב גל מחאות הצעירים האיראנים להפלת המשטר והעדויות האיומות על הטבח הבלתי נתפס שהמשטר מבצע במפגינים, חשבתי עליו ובכלל על דתיות וחילוניות בהקשר התרבותי שלהן.

חשבתי על זה דווקא כאדם דתי, שומר תורה ומצוות. ושוב, כמו תמיד בנושאים כבדי משקל מעין אלה, הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שבעולם הזה, המורכב והמופלא והמוזר הזה, הכול מוכרח להיות עשוי מאיזון. איזון של ממש. בין קודש לחול, בין טמא לטהור, בין אור לחושך, בין אסור למותר, בין שמיים לארץ, בין יום ללילה, בין שמחה לצער ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. וכשאני כותב איזון אני מתכוון גם לעניין המופשט של איזון. הפילוסופי, הרעיוני, האנרגטי, אבל בעיקר לדבר הממשי, לאיזון הפרקטי. כי בעיניי, דברים שהולכים לקצה אחד, של צד אחד, באופן טוטאלי, על מלא מלא - אין להם שום אפשרות להביא בשורה טובה בטווח הארוך, גם לא לעצמם.

איראן האסלאמית היא דוגמה מוחשית ותמרור אזהרה לכך. ושלא תטעו, אני לא מאלה שאוהבים לזרוק את הסיסמאות האלה של ״איראן זה כאן״ כל רגע. וכשהייתי צעיר והלכתי לאינספור הופעות של אביב גפן, ברגע שהוא היה מתחיל לשיר את ״בוקר טוב איראן״ הייתי מרשה לעצמי ללכת רגע לשירותים. אני לא מתחבר לנהי הזה ולקלות שבה כל עניין דתי הופך למאיים, מפר שלווה ו״איראני״. להפך. אני חושב שאם איראן היא דוגמה לקיצוניות דתית מקוללת, ישראל משמשת (לרוב) מגדלור של איזון בהקשר הדתי. עצם זה שגם דתיים מאוד וגם חילונים מאוד מרגישים בה לעיתים מאוימים מאוד - זו באופן אירוני ההוכחה לכך שאנחנו חיים במרחב שמכיל איכשהו את שני הצדדים. וכמובן יש מקום לשיפור. כמובן השאיפה היא שכולם ירגישו בנוח. ולשם כך צריכים איזון. צריכים כוח נגד. יין ויאנג. ועכשיו כשיש ריח של בחירות באוויר, כדאי לזכור את זה. אני אישית לא מתכוון לתת את הקול שלי לאף מפלגה שתקרא להחרמה של מפלגה אחרת ולא לאף מפלגה שמקדמת אג׳נדה של מוחלטות. אני חושב שהמוחלטות הפנימית גרמה לנו בשנים האחרונות כל כך הרבה נזק ולמען האמת די נמאס. אנחנו צריכים ריפוי, אנחנו צריכים שקט, אנחנו צריכים איזון.