אני רוצה לנצל את פתחו של חודש המרבים בשמחה כדי ליישר קו בנושא שיצא קצת מאיזון. שמעתי השבוע יותר מפעם אחת קריאות לא לציין את יום המשפחה כי זה פוגע במי שמשפחתו נשברה. שמעתי, שוב ושוב, קריאות להירגע קצת עם השמחה, לא לשכוח שהכול עדיין טרי אצל כולנו וסבבה שחזרו החטופים והכול, אבל אנחנו עדיין בתוך שנת האבל מהמלחמה.
הכול נכון, אבל.
לצד הדרישה לרגישות, שכנראה תהיה איתנו עוד הרבה זמן, אני רוצה לדרוש במקביל לא להיות יותר מדי רגישים. לא להגזים עם הרגישות כלפי אף אחד, גם אם הוא הכי זקוק לה בעולם.
זה נוגע לכולם; לקהילות קטנות והיחס למי ששונה בהן, לבתי ספר והמודעות של הצוותים החינוכיים לחריג ולשונה, זה נוגע גם בתוך המשפחה שמן הסתם מכילה גם כאלה שהמלחמה לא פסחה עליהם, לא משנה באיזו צורה, ואפילו משפחות שיש להן תיק כבד יותר לשאת על הגב, בלי קשר למלחמה.

הפוך על הפוך

אפשר להירגע עם רגישות־היתר. אפשר לא להוריד את הראש בכל פעם שהם מגיעים, לא להושיט את היד לליטוף אוטומטי ולא להגזים עם הפניות החוזרות ונשנות לוודא שהם בסדר. זה עושה את הכול הרבה פחות בסדר!
תחשבו על אדם שמנסה לחזור לעצמו ולשגרה שלו, שמנסה עד כמה שאפשר לא לבלוט מדי אחרי שכל הזרקורים היו עליו. תחשבו כמה מאמץ הוא משקיע עכשיו בניסיון פשוט להיות חלק מכולם.
המאמץ להיות רגישים מוערך ויקר, ויש חובה מצד כולנו, כל אחד ואחד בסביבת האנשים המתמודדים, להבין שחלק מהיותנו רגישים אליהם היא גם לאפשר להם להשתלב בנורמליות המרבית.

לא לקיים את יום המשפחה או לא לקיים מסיבות פורים חגיגיות ברחובה של עיר, רק כי אולי זה יפגע במי שההשתתפות מכאיבה לו, זה הפוך מרגישות. אם נחליט להנמיך את עצמנו ואת ווליום השמחה שלנו נאותת למתמודדים שההתמודדות שלהם מכתיבה את הכול, מה שמייצר הימנעות, חוסר התמודדות וחוסר רצון לאפשר ריפוי.
תחשבו על כיתה בבית ספר שבה לומד ילד שאיבד הורה. הצוות מתלבט אם לקיים פעילות ליום המשפחה. מתוך רצון טוב מחליטים לבטל, בפועל הילד מקבל מסר כפול; הכאב שלך גדול עד כדי כך שאנחנו לא מסוגלים להכיל אותו יחד איתך. במקום לאפשר לו לבחור אם ואיך להשתתף, אולי להציג את המשפחה שלו כפי שהיא היום, אולי לאפשר לו לשבת בצד ולהצטרף כשנוח לו, אנחנו מוחקים את המרחב כולו. רגישות אמיתית הייתה אומרת שהפעילות מתקיימת ואנחנו כאן בשבילך אם תצטרך התאמה. לא מבטלים את העולם כדי שלא יכאב - נותנים כלים כדי לחיות בתוכו.
תחשבו על קהילה שבה משפחה חוזרת לשגרה אחרי חודשים של אשפוז, שכול או טראומה. בכל אירוע ממהרים אליהם בעיניים דואגות, בשאלות לוחשות, בהימנעות מהומור, בהשתקת שירים שמחים כשהם נכנסים. הכוונה טובה אבל האוויר נעשה סמיך.
הם לא רק מתמודדים עם הכאב אלא גם עם התזכורת הבלתי פוסקת שלו. לפעמים המתנה הגדולה ביותר היא מבט רגיל, אולי אפילו דרישה או נזיפה, צחוק משותף שלא מתנצל. אנחנו רוצים להעביר להם מסר שאנחנו מאמינים שהם יותר מהסיפור שקרה להם. זו לא אטימות זו אמונה בכוחות החיים שלהם.

דמיון מודרך

אני מדמיינת מציאות שבה השמחה והכאב לא מבטלים זה את זה אלא מתקיימים זה לצד זה. מציאות שבה בבית הספר מציינים את יום המשפחה בלי התנצלות, אבל גם בלי תבנית אחת מחייבת. שבה ילד יכול לבחור לצייר את מי שיש או לכתוב מכתב למי שאיננו, או פשוט להשתתף בפעילות בלי מבטים מרחמים ובלי טון מרוכך מדי. מציאות שבה בפורים הרחובות מתמלאים תחפושות וצחוק, ובתוך כל זה יש גם פינות שקטות למי שצריך רגע אוויר, בלי להשקיט את העיר כולה.
אני מדמיינת קהילה שמסוגלת להחזיק מורכבות. שמזמינה, שממשיכה, שלא מפחדת מעוצמת החיים. שמבינה שריפוי לא צומח מהקפאה אלא מתנועה. שלא מודדת כל מחווה בזכוכית מגדלת של חשש, אלא סומכת על אנשים לבחור את הקצב שלהם. במציאות כזו אנחנו לא מתעלמים מכאב, אלא מפסיקים להפוך אותו למרכז הבמה הבלעדי. אנחנו מאפשרים לאדם להיות גם מתמודד וגם שמח. גם זוכר וגם פשוט אחד מאיתנו.
ואני כבר שומעת את המתנגדים.
שיגידו שזו פריבילגיה, שקל לדבר על שמחה כשלא אתה זה שנפגע, שזה עלול לדרוס את מי שעוד מדמם.
אני לא מבטלת את הקול הזה. גבול דק מתוח בין אלו שיקראו את דבריי ויחשבו שיש להם פטור מלהתנהל ברגישות ובין אלו שהבינו את המסר.
ההבחנה שאני מבקשת לחדד היא לא בין רגישות לאטימות אלא בין רגישות מחזקת לרגישות מחלישה.
אף אחד לא מציע להתעלם, להקטין או למהר הלאה. להפך, אני מציעה לסמוך על יכולת הבחירה של האדם המתמודד ולא לסלול לו את הדרך בחוסר אמון שהוא יצליח אותה לבדו.
חברה שמבטלת אירועים, מצמצמת שיח או מנמיכה את עצמה מחשש תמידי לפגיעה משדרת שהכאב הוא שבר שאין ממנו תקומה.
אני מאמינה בכבוד עמוק יותר. כזה שמכיר בפצע אך גם בכוחות החיים שסביבו, ונותן לשניהם מקום בלי שאחד יבטל את האחר.
אז קדימה להרבות בשמחה, זה בריא לכולם.