לפעמים, כשאני מנסה לנתב את הרכב במבוך של רחובות תל־אביביים צרים ומוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב לאותה פינת רחוב, אני עוצרת וחושבת על הרגעים האלו שתוקעים אותנו בלופ. אפשר להריח את התקיעות מקילומטרים. לאחרונה הפייסבוק מטרגט אותי על אחד שהוציא לפני כמה שנים ספר שהצליח יפה. מאז הוא לא מפסיק לצטט ממנו. שורה מעמוד 47, פסקה מעמוד 120, מלווים בתמונות של הספר בכל מיני פוזות על כיסא בים או ספסל בפארק או שולחן בבית קפה. רק חסר שהספר יעשה בוטוקס, ישרבב שפתיים למצלמה ויציע לעוקבים קוד קופון. הבן אדם המתוק הזה, החכם והמוכשר באמת, גר בתוך הספר שלו כבר שנים. מכלה את הטובים שבימיו בגעגוע להצלחה שחלפה לה.

יש איזו אישה נוספת במעגלים הרחוקים שלי, שעבדה פעם בתפקיד בכיר בתעשייה. תפקיד גדול כזה, עם הרבה עניין ציבורי ולא מעט פאסון. היא נפלטה ממנו אחרי שנתיים וכבר 20 שנה שהיא עושה דברים אחרים. אבל בכל פעם שהיא מציגה את עצמה במינגלינג או במפגשי נטוורקינג היא מזכירה את התפקיד ההוא ("כשהייתי מנהלת ב...") והעיניים שלה נדלקות. כאילו החיים האמיתיים שלה התרחשו רק אז, וכל מה שקרה לאחר מכן זו שקיעתה של הזריחה.

התופעה הנפוצה ביותר בעסקי התקיעות היא אנשים שנעולים על האהבות הקודמות שלהם. שמתגעגעים ללא הרף לאקס או לאקסית שנתנו להם רק פירורים. שנתיים עברו, חמש, עשר - והם עדיין שם בעבר, ממתינים שהאדם שפעם אהב אותם (וגם זה לא בטוח) יתעורר ויבין מה הוא הפסיד.

מה גורם לבני אדם להיתקע ככה, למה הם בוחרים להתאבסס על דברים שכבר לא יכולים לקרות או להתגעגע להצלחה שחלפה? אולי יש בהם מרכיב שקצת נהנה להתחכך בתחושת הנגזלות הזו?

שמעתי פעם סיפור יפה כזה, על אדם שישב על ספסל בגינה והתבונן על האדמה בין רגליו. הוא הבחין בנמלה צועדת לעמל יומה ורגלו הייתה באמצע המסלול שלה. כשהנמלה הגיעה לרגל, היא פשוט חיפשה את הדרך הכי קצרה לעקוף אותה. מתוך שעמום הוא הרים את רגלו ושוב חסם לנמלה את הדרך. בכל פעם שהנמלה פגשה את הרגל היא פשוט חיפשה את הדרך הכי קצרה לעקוף אותה בלי להתעכב, ככה שוב ושוב. באף שלב הוא לא ראה את הנמלה מתיישבת בצד, בוכה על מר גורלה או צורחת "אוי, איזה חיים מסריחים יש לי, שום דבר לא הולך וכולם דופקים אותי". הנמלים חיות רק בהווה, הן לעולם לא מתגעגעות לרגע שקרה לפני שהרגל חסמה להן את הדרך.

לבני האדם, לעומת זאת, יש נטייה לחזור לנקודה האחרונה שבה הם הרגישו על גג העולם. לרגע לפני שהכול התבחבש. אז הם יושבים ליד המכשול, שנים. מתבוננים בו, מנתחים אותו, מנסים להבין איפה טעו ומה היה קורה אילו. מספרים לכולם על המכשול. חוזרים אליו בשיחות, במחשבות, בלילות שהם לא מצליחים להירדם. כאילו אם ינתחו אותו מספיק זמן משהו יקרה.

מה שבאמת מפריד בינינו לבין הנמלה זו לא רק העצירה ליד המכשול, אלא מה שאנחנו מספרים לעצמנו עליו. המחשבה שהוא מוכיח משהו עלינו, שהוא סימן או גזירת גורל. מה אם נתחיל לחשוב על המכשולים האלו בתור שיעורים שהנשמה שלנו ביקשה לעבור? מה אם יתברר שהפצעים והדחיות וכל המהמורות שאנחנו חווים מופיעים כדי להעיר אותנו? מה אם כל המכשולים האלה הפכו אותנו למי שאנחנו צריכים להיות - לחזקים יותר, לברורים יותר עם עצמנו, לאנשים שכבר לא מתעלמים מסימני אזהרה. ההצלחה שחלפה היא לא הפסגה שלנו, היא ההוכחה שאנחנו יכולים ושיש עוד פסגות. האקס המיתולוגי הוא לא הזיווג שלנו, הוא מורה הדרך שלנו לסוג האנשים שלא כדאי להתעסק איתם.

אחת הדרכים הטובות ביותר לצאת מתקיעות היא לבצע מעשה מקרקע. ללכת לראות אנשים עובדים. לצאת ולהתבונן בטבע הפיקח שתמיד נאמן לאינטרסים הקיומיים שלו. לפגוש כלבים או חיפושיות או נמלים. הנמלה עוברת את המכשולים שלה ושוכחת. אף פעם לא שואלת את עצמה מה יקרה אם שוב תופיע איזו רגל מבאסת ותחסום את דרכה. היא פשוט פוסעת אל חייה בנמליותה כי רבה, סומכת על עצמה שאם תגיע הרגל, היא כבר תדע מה לעשות איתה.

rachelm@makorrishon.co.il