רק בכסלו תש"ג (1942) הבין היישוב היהודי את ממדי השואה, ואז הוכרזו בארץ ישראל שלושה ימי אבל לאומי. ברל כצנלסון, שהיה ממנהיגי היישוב, חש לצערו שרוב בני הארץ לא באמת הפנימו את ממדי האסון. למחרת ימי האבל נתקל ברחוב בתל ־אביב בר' אברהם הנגר, תמהוני־למחצה שהקדיש את חייו להתמודדות פוליטית (חסרת סיכוי) נגד ראש העיר הנצחי של תל־אביב, ישראל רוקח. ראה ר' אברהם את ברל ומיד שאל אותו בקול בוכים: "נו, מה יהיה?". ברל חשב שסוף־סוף פגש מישהו שצרת העם באמת נגעה לליבו, אך מיד המשיך ר' אברהם והסביר מה באמת מטריד אותו: "עד מתי הוא ייצמד לכיסא? מתי כבר יהיו בחירות?". לדברי הביוגרפית של ברל, אניטה שפירא, כצנלסון חשש שרבים מדי מתעניינים בפוליטיקה קטנה יותר מאשר בטבח הנורא. "לאברהם הנגר נדמינו", אמר בכאב.

האם גם אצלנו הפוליטיקה השתלטה על זיכרון הטבח בשמיני עצרת? אני מקווה שאנחנו לא שם, אבל לדאבון הלב אנחנו גם לא מאוד רחוקים. כל דיון ענייני באסון ובזיכרון הופך מיד לעימות פוליטי. קחו לדוגמה את הדיון בהצעת חוק להנצחת הטבח והמלחמה, שנשאה את הכותרת "חוק זיכרון הטבח והנצחת הגבורה". בדיון בכנסת ביקשו שליחי ראש הממשלה לשנות את שם החוק, כך שידבר על מאורעות שמחת תורה, ולא יזכיר את המילה "טבח". זו תישאר בגוף החוק, אך לא בכותרת. "לא היה רק טבח", אמר נציג משרד ראש הממשלה והוסיף: "זיכרון בונה חוסן".

המגיבים לדיון התמיינו מיד לפי נטייתם הפוליטית: תומכי הממשלה הסבירו בנחרצות למה הכותרת לא צריכה להזכיר את הטבח, ושונאי נתניהו מיהרו לקונן על "הטיוח". אם נסרב להיכנע לסינדרום אברהם הסנדלר, אם נתעקש להפריד בין פוליטיקה קטנה לזיכרון היסטורי, הרי שאנו מתמודדים כאן עם שאלה הגדולה בהרבה מהכותרת לחוק: עד כמה אנחנו כישראלים צריכים לפנות מקום בזיכרוננו לטבח כואב ומשפיל? עד כמה להדגיש את הטבח עצמו – ועד כמה את הגבורה שבלמה אותו ושהפילה את אויבינו אפיים ארצה?

בכל הנוגע לשואה אנו מכירים את תולדות ההדחקה וההכחשה. ישראל הצעירה התביישה באלו שהלכו "כצאן לטבח". יום הזיכרון לשואה נקבע בכ"ז ניסן, שהיה הרבה לפני כן יום אבל לחללי מאורעות תרצ"ו, וחפף גם לעיתוי של מרד גטו ורשה. שמו של היום הדגיש שהוא מנציח לא רק את השואה, אלא את "השואה והגבורה". הכוונה הייתה לגבורתם של הלוחמים המעטים נגד הנאצים במרידות הגטאות; רק אחרי שנים רבות הבינו הישראלים גם את גבורתם השקטה של הנרצחים עצמם.

לאלו שרוצים לצמצם את משקלו של טבח שמיני עצרת בזיכרון הלאומי יש תשובה חזקה לטענות הללו: המלחמה לא הייתה שואה, והטבח הנורא שחווינו לא היה אושוויץ. הטובחים נבלמו תוך יום אחד, בגילויי גבורה מפעימים, והוכו שוק על ירך. לעיתים הם מצטטים את דבריו הנכוחים והעמוקים של הרב שמואל סלוטקי, אבי האחים הגיבורים נועם וישי הי"ד: "כשהיינו בגלות והיה פוגרום בעיירה מי שיכול היה בורח, מי שיכול היה מתחבא, אבל לא שמענו על יהודים מעיירה אחרת שבאו להציל".

זוהי אמת גמורה, והיא אכן מבדילה בין טבח שמיני עצרת תשפ"ד לבין פוגרומים אחרים בעבר, שלא לדבר על בירקנאו וטרבלינקה. אך גם כשהסוף היה טוב יהודים אינם שוכחים את הטבח הרע שקדם לו. מלחמת עמלק לא הייתה שואה, והיא נגמרה בניצחון מוחץ של בני ישראל. ואף על פי כן, בשבת הבאה נקרא בבתי הכנסת את פרשת זכור מספר דברים, המספרת על הטבח הנורא, ולא את הפסוקים מספר שמות המספרים על הניצחון. זיכרון הטבח אינו מטמיע בנו פסיביות, אלא להפך, מעורר אותנו לפעולה: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח".

אין מה לפחד מזיכרון הטבח; עדיף לפחד מהטבח עצמו. מי שיזכור את הזוועה ייזהר יותר שלא לחזור על הקונספציה שהביאה אליה. האשליה ההיא העמיקה לחדור לכל הממדים של חיינו: בעולם החומר עזבנו את עזה ומחקנו אוגדות שריון; בעולם הרוח מחקנו את הפיוטים המדכדכים שסיפרו על חולשת ישראל שהיה למרמס. לא הלכנו כצאן לטבח – אך הלכנו כאריות לטבח. וגם את טבח האריות אסור לנו להדחיק.