בשעה שהמגזר סער סביב דברי ינון מגל, אותי הטרידו דבריו של הרב ליכטנשטיין. כשמגל טען ב"הפטריוטים" שאין הבדל עקרוני בין תלמידי ישיבות חרדיות לתלמידי הסדר, הרשת געשה, ואפילו איגוד ישיבות ההסדר טרח להוציא נגדו גינוי. אך דברים דומים כתב, לפני יותר מארבעים שנה, מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, במאמר המכונן שלו "זאת תורת ההסדר", שבו פירק לגורמים את המקורות המצדיקים לכאורה פטור של תלמידי חכמים משירות צבאי. "הטיעונים שהעליתי נגד פטור גמור, עלולים להיות מופנים על ידי אחרים נגד קיצור השירות", מודה הרב ביושר, "וכפי שאני מצדיקו על יסוד כורח רוחני, ניתן אולי להצדיק גם את הפטור המלא מאותה סיבה". ובמילים פשוטות: אנחנו לא יכולים להתלונן על מי שפוטרים את עצמם מן הגיוס, בשעה שבחרנו בעצמנו לקצר את השירות בחצי.

קחו דקה לנשום את המילים הללו. כי כשהן יצאו מפי ינון מגל הן לא החליקו לנו בגרון. הבחירה בשירות מקוצר, ובפטור עקרוני לנשים, היא לא דבר של מה בכך. היא מגיעה על חשבונם של אחרים. ובכנות תהה שם הרב ליכטנשטיין, "האומנם פשוט שמותר לי להעמיס על חברי נטל משותף מפני שאני שואף ללמוד?"

יש לו גם תשובות לשאלות הללו. הרב ליכטנשטיין לא מתבייש בדרכו של ההסדר, ובתנאים שהתקיימו אז התנגד גם לגיוס נשים. בנוסף להיותנו אזרחים, וציונים, אנחנו גם עובדי ה'. עולם משמעותי של תורה, וגבולות גזרה הלכתיים, הם ערכי יסוד שעבורם שווה לפגום במשהו את ההיענות לערך השוויון. ומגזר רשאי לדרוש, בגדר הסביר, מידה של התחשבות מדינתית בערכי היסוד היקרים לו. אולם התודעה שכל המאמר חדור בו, ושאותה אני ירא שמא נאבד, היא תודעה מהוססת, מלאת ענווה, של "מאמץ יסודי להשלים בין חיובים ותביעות סותרים על ידי השכנת איזון". איזון פירושו מחיר, שאותו משלמים שני הצדדים. השירות הצבאי הוא קורבן רוחני, מדגיש הרב ליכטנשטיין, "אין אנו רוצים שתלמידינו יהיו אדישים להפסדם". והמחויבות להלכה ולתורה הן קורבן ציוני, שמחזיר את הלוחם לבית המדרש כשמשימת השירות "טרם הושגה בשלמות". האיזון הזה יכול אגב להשתנות, כך הוא מדגיש לאורך כל הדרך. מדבריו נשמע שהוא חולם על הטיה שלו לעבר יותר לימוד תורה, לכשיגיעו בעתיד עיתות שלום; אבל עולה מהם מקום לחשוב גם על כיוון הפוך, כשהשעה שעת מלחמה.

ומכאן גם לעמדה הייחודית שלנו בסוגיית גיוס החרדים. אני לא נכנס לסוגיית חוק הגיוס. יש לי עמדות ברורות מאוד בסוגיה, שאשמח לומר למי שיבקש לשמוע. מעניינת אותי הרבה יותר התודעה העצמית שלנו כמגזר. בחרנו בדרך שלא יכולה להיות בה נחרצות. האם נוכל להיות נחרצים בעמידתנו על מודל של 17 חודשי שירות צבאי? אנחנו בהכרח סבורים שהוא צודק יותר ממודל של עשרים חודשי שירות? או של תשעה? כפי שהרב ליכטנשטיין כותב שם, לשיטתנו בהכרח "יש מקום לחילוקי דעות - וייתכן, אף לפתרונות מגוונים". והוא מדגיש שאין לו כוונה "להטיל דופי במסירותם או במוסריותם של החולקים עלינו".

מגזר משרתי ההסדר יכול להיות גשר בין התביעה האזרחית הצודקת לשוויון מוחלט, לבין ההתעקשות החרדית על עליונות המחויבות לקודש על פני השוויון בפני החוק. אנחנו יכולים להבין את הדרישה האזרחית, שבשמה הקרבנו את מיטב שנות לימודנו, והנחנו לעולם הרוח שלנו להישרט בחיכוך קשה ואינטנסיבי עם זחלי הטנקים. אך מסוגלים להעריך גם את הנחישות של מי שיש להם מלבד חובות אזרחיות ותחושת שליחות לאומית, גם דבקות במסגרות חברתיות־רוחניות שמונעת מהם לעזוב אותן למען הצבא.

עברו הרבה מים בבריכת הדגים של הישיבה מאז כתב מורי ורבי את הדברים. היקף הפטור החרדי, בכמות ובאיכות, השתנה ללא הכר; מכלול השירות הצבאי של חובשי הכיפות הסרוגות מאיר את משמעות ההסדר באור אחר; וגם ההיבטים הכלכליים והפוליטיים של הפטור משנים מאוד את ההקשר. מה שלא הייתי רוצה שישתנה, וחשוב שלא נאבד, הן החמלה והענווה והאמפתיה, שחייבות להיות מנת חלקם של מי שבחרו במורכבות. ושלא תומר חלילה במרירות תחושת הזכות והכרת הטוב, שבה נחתם המאמר ההוא: "בעמדו בדמעות על פסגת הר הזיתים, כשהמראה העגום של 'כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו' משתרע לנגד עיניו, מה היה הרמב"ן נותן כדי לעמוד בראש ישיבת הסדר?"