לפני כמה שנים הייתה לי פגישה עם בחור אחד שתפקידו היה ״מחזיק תיק תרבות חרדית״. באותם ימים ניסיתי לגייס כסף לאיזשהו מיזם שאמור היה לעודד יצירה ואמנות איכותית במגזר החרדי וחשבתי שאך טבעי לפגוש את מי שמחזיק בתיק המדובר. הבחור היה חייכן ויהיר עם קורטוב ציניות ליטאית, ובד בבד חסר מודעות ונטול מושגים. אני, כמי שלמד אי אלו שנים בישיבות, כבר מכיר את כל הטריקים והשטיקים, אני דובר את השפה וקורא את מה שבין השורות. הבחור הציע קפה, אני לא סירבתי והוא התרווח בכיסאו, נשען אחורנית, הביא את הכיפה אל הפדחת הדלילה שלו ואמר, נו, מה בפיך ידידי? שטחתי בפניו את הפיץ׳.

חזון, תוכניות פעולה, מטרות ויעדים. תוך כדי שדיברתי ראיתי איך אין דבר בינו לבין מילה ממה שאמרתי. הוא לא התעניין בי ובמיזם שלי בכהוא זה. הוא אפילו לא התאמץ להראות לי שכן. קיצרתי את דבריי כמה שיכולתי, לגמתי מהקפה וחיכיתי למוצא פיו. הוא שתק רגע, התכתב בנייד ואז הרים ראש בבת אחת ושאל, תגיד, הכול טוב ויפה, אבל בשביל מה זה טוב? ואני לא ממש ידעתי מה לענות על השאלה המוזרה הזו, אז העברתי את הכדור אליו ואמרתי, אני לא יודע חביבי, תגיד אתה, זו העבודה שלך, לא? אתה מחזיק תיק תרבות חרדית אז בוא תסביר לי מה זה בדיוק אומר ובשביל מה זה טוב. והבחור המחזיק בתיק נאנח אנחה כזו של ייאוש ממני.

הרגשתי שאם הוא היה יכול הוא היה אומר לי, איזה תרבות ואיזה חרדית כפרה! הכול מילים מכובסות, אתה לא יודע?! הכול זה בכאילו! אין משמעות אמיתית לכלום! אבל הוא לא אמר את זה ככה. הוא רק אמר, תרבות חרדית זה כפשוטו! לפידים בהכנסת ספר תורה! אתה מבין?! תרבות חרדית זה ממתקים לחברת תהילים של שבת בצהריים! תרבות חרדית זה הסעות לחופים הנפרדים בבין הזמנים! תרבות חרדית זה הקבלת פני רבו לראש כוילל השכונתי במעמד ראש העיר משה ליאון! זה תרבות חרדית. מה לנו ולשירה ולכתיבה ולצילום והס מלהזכיר קולנוע או תיאטרון השם ירחם. ואז, כדי להיות הכי ברור והכי מגזרי והכי לא משנה מה, הוא אמר, ובכלל! תרבות חרדית זה תיירה! רק תיירה! זו תרבות חרדית! אתה מבין? ואני ברוך השם הבנתי לגמרי גם את הטקסט וגם את הסאבטקסט ויצאתי מהמשרד שלו כלעומת שבאתי.

לא מזמן הלכתי עם עקיבא לאסוף איזו חבילה שמשום מה הגיעה למכולת בשכונת רמת שלמה בירושלים. רמת שלמה, למי שלא מכיר, היא שכונה חרדית. די מיינסטרימית, לא קיצונית ולא ״מודרנית״. שכונה חרדית קלאסית. ושם באמצע הרחוב של המכולת, בשעת צהריים מנומנמת עמד טרקטור כבד וגרף אבני מדרכה שבורה לתוך משאית. מסביב לטרקטור עמדו עשרות אם לא מאות ילדים ובהו בתנועות הכף המרשימות של הטרקטור בשעה שהעביר אבני מדרכה מפורקת מכאן לשם. אני זוכר שעקיבא העיף מבט אדיש בטרקטור ובהמון הילדים שמסביב ואז שאל אותי, אבא, למה באו לכאן כל כך הרבה ילדים? ואני עניתי לו מה שעניתי אבל עמוק בפנים היו לי תשובות אחרות. תשובות שעדיין לא תואמות את גילו.

בשעה שאני כותב את הטור הזה הכותרות הראשיות באתרי החדשות מדווחות על ״חילוץ חיילות צה״ל מלב בני־ברק״ לצד תמונות של ונדליזם משווע והמון משולהב. הגינויים נערמים מכל עבר ובצדק, בעיקר מתוככי המגזר. ואני גולל את הפיד ומשום מה, מכל המחשבות והפרשנויות בעולם אני נזכר דווקא בפגישה ההיא עם מחזיק תיק תרבות חרדית ומיד לאחריה ברגע ההוא עם עקיבא מול הטרקטור ברמת שלמה. אני נזכר בשני הרגעים האלה כי בעיניי הכול קשור בהכול. וכשאני רואה את התמונות מבני־ברק אני רואה מעליהן שתי מילים מרחפות: בטלה ושעמום (ומי שקצת מצוי בכתבי חז״ל יודע מהו הדבר השלישי בשרשרת).

יש לי מילים טובות לומר על העולם החרדי, ודאי וודאי בעידן כזה מטורלל. ובכל זאת, הבועתיות שלהם מתנפצת פעם אחר פעם על קרקע המציאות ואין איש שׂם על לב למרבה הצער. אי אפשר לחנך על תפיסת עולם חד־ערכית. אי אפשר להשאיר דורות שלמים של ילדים ונוער עם עגלה ריקה מתוכן לשעות הפנאי ואי אפשר להתכחש לזה שיש שעות פנאי. וכשהכול מסביב דלוק במונחים גלותיים של רדיפה, קוזקים, שמד, חורבן וכדומה, הדרך להתרסקות היא קלה וחלקלקה וכל הפגנה הופכת לחוויית אקשן מפיגת שעמום וכל חיילת היא שיקסע וכל טרקטור שמעביר אבנים מצד לצד הוא סצנה מ"מלחמת הכוכבים". ובסוף כל זה יושב עסקן חרדי בחיוך זחוח ומסביר ש״תרבות חרדית״ זה רק תיירה.